פ' בלק
ויגר מואב
מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מפני בני ישראל,
(במדבר כ"ב ג').
בלק בן
צפור ראה את עצמו כאציל ומורם מעם, ויגר כאילו
נעשה alienated כמו גר ונוכרי מפני העם כי רב הוא, היינו
פוסק את הדין.
בלק חש
שיקוץ ותיעוב מפני בני ישראל (פסחים ס"ו.) כי
הנח להן לישראל אם אין נביאים הן בני נביאים
הן, ויש להם בירושה אהבה מסותרת שלא להיות נפרדים
מרצון ה'. אף שלאצילים מעכו"ם נראה כטועים מן
הדרך. לכן עסק בלק רק עם זקני - אצילי מואב ומדין
שיש להם מה לפחד שיאובדו את מקומם הרם, בו הם
גוזרים ואחרים העם משועבדים להם וחייבים למלאות
רצונם.
בלק אמר
את אשר תאור יואר (שם ו'), ובלעם אמר אל האלקים
(שם י"א) בלשון קבה לי את העם, וה' אמר (שם י"ב)
לא תואר. כי יש קללה ויש נוֹקב ויש ארור שהם ג' מדרגות בקללה. הכי קלה היא
הקללה וכמ"ש (בראשית י"ב ג') ומקללך, היינו מי
שאינו נוהג כבוד כלפיך ודורש קלונך לבזות אותך
אני 'אאר' בקללה של ארור ממש. בלק רצה להעביר
את ההגנה והמקיף של ענני הכבוד. הבטוי קבה יותר
חמור מל' ארור, כי נוגע בפנימיות ועושה נקב
וחלל ומחלל ומוציא את החיות מן המקולל כאילו
שוחטו. ולכן רצה בלק שהוי' יסכים שהוא יקוב
את העם וה' לא הסכים אפילו שיאור.
בלק אמר
(במדבר כ"ג י"ג) אפס קצהו תראה וכולו לא תראה
וקבנו לו משם, וזהו הסימן כי ברור הדבר אשר
המקלל לא ראה במי שרצונו לקלל רק את החיצוניות
שלו - אפס קצהו - כי כל הרואה את חברו בכללו כולו
אז איך יוכל לקללו בראותו אף נקודה קטנה של
טוב העומדת על הברכה. ומי שעיניו פתוחות רואה
(משנה אבות ד' ג') שאין לך אדם שאין לו שעה, (קהלת
ג' א') כי לכל זמן ועת לכל חפץ.
כשבלעם
מדבר אודות ה' הוא מכנה אותו בשם הוי' (במדבר
כ"ב ח'), הוי' אלוקי (שם י"ח), מה יוסף ה (שם כ'),
ומשה המספר את הענין תמיד מכנה את ה' בשם אלקים,
ויבא אלוקי' (שם ט'), ויחר אף אלוקים (שם כ"ב),
ולמה יחס בלעם עצמו לשם הוי' עד שגם נענה כי
'ויתיצב מלאך הוי', כי בנבואה מקבלים משם הוי',
וכל הקורבנות להוי', וטעה בזה כי חשב שמצד מדת
הרחמים יש ג"כ רחמנות על מואב, עד שנתוודע לבלעם
כי שם הוי' הוא השם המיוחד לישראל וכל שאר האומות
יש להם שמות בהם קוראים אליו, ככתוב (דברים
ד' ז') מי כהוי' אלוקינו בכל קוראנו אליו, ולכן
אמר (במדבר כ"ב ל"ח) אשר ישים אלקים בפי אתו אדבר,
וכאשר ראה שלא הועיל חזר שוב לשם הוי', (שמכ"ג
י"ב) הלא את אשר ישים הוי' בפי.