רבי יצחק
מאיר מגור
נפטר
ביום כ"ג אדר תרכ"ו
התקשרות
ברבי שמחה בונם מפשיסחה
בשנת
תקע"ה חשכו המאורות, כי בערב חג הסוכות כבה
נר ישראל ונפטר לעולמו המגיד הק' זצ"ל מקאזניץ.
ויהי אבל גדול ליהודים, כי גדול שמו של המגיד
הק' בכל מחנה ישראל וגם גאוני הדור ממתנגדי
החסידים הודו בעוצם קדושתו וצדקתו. כל החסידים,
תלמידי המגיד זצ"ל, ובתוכם רבינו זצ"ל, היה
בדעתם לכוף ראשם תחת הרבי מלובלין זצ"ל וליסע
אליו להסתופף בצלו, כי הגם שהמגיד הק' השאיר
אחריו בן, הוא הרה"ק הר' משה אליקים בריעה, אבל
לא עלה על דעתם שהוא ימלא מקום אביו זצ"ל, כי
לא חשבוהו כלל לבן תורה, כי היה איש נסתר מאוד,
הרבי מלובלין זצ"ל נתן פקודתו, כי הרה"ק הנ"ל
ימלא את מקום אביו והוא ישב על כסאו אחריו
ותלמידי המגיד זצ"ל הרכינו ראשם תחת בנו ויקבלוהו
עליהם לרבי ומנהיג. גם רבינו זצ"ל ואחוזת מרעיו
שבוורשא כולם נתדבקו ברבם הר"מ הנ"ל ויסעו אליו
לקאזניץ לשמוע לקח מפיו ולהתבשם מאור תורתו
וצדקתו וקדושתו אשר הופיע אז לעיני כל. הרה"ק
הר"מ מקאזניץ זצ"ל הראה חבה ואהבה עזה לתלמידו
רבינו זצ"ל והיה חביב עליו ממש כבבת עינו. לכן
כל חסידי קאזניץ שבוורשא הרבו לכבדו מאוד וענדוהו
עטרת לראשם. והנה תיכף אחרי פטירת היהודי הקדוש
זצ"ל נמשכו כמה מתלמידיו אחר הרה"ק הרבי ר' בונים
זצ"ל מפשיסחה אשר היה יד ימינו ונאמן ביתו.
לכן אותם הצדיקים, שהיו מקודם חולקים על
היהודי זצ"ל הוסיפו גם אחר פטירתו לרדוף
את הר"ר בונים ותלמידיו. עוד יותר התפשטה המשטמה.
בשנת
תקע"ה, כאשר שקעה השמש ונסתלק לגנזי מרומים
החוזה הקדוש מלובלין ורוב תלמידי היהודי הקדוש
שמו לאלוף לראשם את הרבי ר' בונים, אשר נהג נשיאותו
ברמה בעיר פשיסחה מקום רבו, אף כי באותה עיר
דר הרה"ק ר' ירחמיאל בנו של היהודי זצ"ל. אז
התלקחה אש המריבה בכל מדינת פולין וקיר"ה נגד
הרבי ר' בונים זצ"ל ותלמידיו, כי ניתוספו
על הרודפים כמה וכמה מגדולי הצדיקים, כמו הרה"ק
הר' מאיר אבד"ק סטאבניץ והרה"ק הר' יוסף יארטשובער
מטאמשוב ועוד הרבה מגדולי תלמידי היהודי הקדוש
זצ"ל, כי הביטו על שיטה חדשה בדרך החסידות. בכל
מקום שהיה שם קיבוץ של חסידי פשיסחה היו מעונים
ונרדפים משאר מפלגות החסידים. והרבי ר"ב עצמו
אמר, כי יודע ומכיר הנהו ההתנגדות עליו מצדיקי
הדור, והגדול שבמתנגדיו הוא הרה"ק ר"מ מקאזניץ,
ואם כי הרבי ר"ב התאמץ מאוד להשקיט סערת רוחו
של הר"מ מקאזניץ והיה בעצמו פעמים הכל היה ללא
הועיל.
חבריו
ורעיו של רבינו זצ"ל כמעט כולם נדבקו אח"כ ברבי
ר"ב והם השתוקקו מאוד להכניס את רבינו זצ"ל
לחברתם ולהטותו לדרך החסידות שבפשיסחה.
רבינו
אמר להם, שטוב בעיניו הדבר, אבל הנהו חושש מאוד מהקפדתו
של הרה"ק ר"מ מקאזניץ וגם גילה להם את הצער מאשתו,
שהיא בוכה עליו, שלא יסכן נפשות זרעם ח"ו מפאת
הקפדת הרה"ק מקאזניץ ואמר להם, כי אמת הדבר,
שבמה שנוגע לעבודת הש"י לא ישגיח על שום דבר,
אבל לא הוחלט עדיין אצלו אם דייקא זוהי הדרך
האמתית לעבודת הש"י.
בוורשא
היה קיבוץ גדול של חסידי אפטא והם היו אנשי
צורה, גדולים בתורה ויראה, וגם הם עפ"י פקודת
רבם הרבו לדבר על לב רבינו ליסע עמהם לרבם הק'.
רבינו זצ"ל עשה את דרכו לאפטא. בבואו לשם
צהבו פניו הקדושים של הרה"ק ר"מ (?) (מוהראי"העשל)
ונתמלא שמחה. כשבא לפניו רבינו כיבד אותו
מאוד והראה לו חביבות יתרה בפני כל. באפטא היה
קיבוץ של חסידי פשיסחה, וביניהם כמה חסידים
גדולים. הם באו לאכסניא של רבינו לראות פניו
ולדבר עמו בד"ת, כי היו ביניהם כמה מופלגים
בתורה, ומענין לענין דברו גם בעניני חסידות
והגידו לרבינו זצ"ל הרבה ד"ת מרבם הרבי ר"ב.
אחר ש"ק גילה להם רבינו שאין בדעתו להשאר
באפטא שהנהו חושב לנסוע ישר מאפטא לפשיסחה.
תיכף נתמלאו גיל וחדוה ובחרו מביניהם איזה
אנשים שיסעו יחד עם רבינו לפשיסחה.
כאשר
באו לפשיסחה היתה שמחה גדולה בין החסידים והרבי
ר"ב שלח תיכף שליח לרבינו שיבוא אליו. השמועה
פשטה בכל פנות העם, כי העילוי מפולין בא
לפשיסחה ותחום כל העיר. כאשר בא רבינו אל פתח
בית הרר"ב סבבו עליו אנשים וטף לראותו. אח"כ
צוה הרר"ב להוציא את כל האנשים מביתו, והתבודד
עם רבינו זצ"ל זמן רב.
בין
חסידי קאזניץ שבווארשא נעשה רעש גדול. הם התאמצו
ביגיעה רבה לפעול על רבינו זצ"ל שיחזור להסתופף
בצל רבם בקאזניץ, אבל כל עמלם נשאר מעל, רבינו
כרת ברית אהבה וידידות עם חסידי פשיסחה שבוורשא.
רבינו עשה גם הלאה נסיעותיו לפשיסחה במסירות־נפש,
כי חמתו של הרה"ק ר"מ מקאזניץ לא שככה וממש בכל
פעם שנסע לפשיסחה קרה לו סיבה ונעדר ממנו ילד
מילדיו רח"ל. הוא לא השגיח על שום דבר ונתדבק
בכל לבבו ונפשו בהרר"ב.
הרבי
ר' בונים הרבה חביבות גדולה עד לאין שיעור אל
רבינו ותיכף בראשית בואו אליו דיבר עליו
גדולות בפני כל גדולי תלמידיו וכולם דבקו בו
באהבה וחבה יתרה וביחוד נעשה דיבוק חברים בין רבינו
זצ"ל ובין מרן הק' אדמו"ר מקאצק זצ"ל, והמתיקו
סוד יחדיו תמיד בדברים העומדים ברומו של עולם.
מרן
הק' בעל שפת אמת דיבר פעם מגודל דבקות זקנו
רבינו זצ"ל ברבו הרר"ב מפשיסחה זצ"ל ואמר ששמע
מפ"ק רבינו, שאמר שאותן השבתות שהיה בפשיסחה
עשו בו רושם גדול כל כך, שגם עתה בבוא השבת ההיא
הנהו מרגיש עדיין שינוי והרגש גדול יותר משאר
שבתות השנה. ופעם סיפר רבינו בעצמו בזה"ל: י"ז
נסיעות נסעתי לפשיסחה וי"ז סיבות היו לי
מהעדר בנים רח"ל ודעתי בטח שהעונש היה מהקפדתם
של הרבנים הקדושים מקאזניץ ומאפטא זצ"ל, אבל
אין לי שום חרטה על מעשי. מאיר עיני הגולה, ח"א