רבי אריה
ליב שרה'ס
נפטר
ביום ד' אדר שני תקנ"א
הסתלקותו
ויהי
לעת זקנת רבינו התחילו גזירות חדשות על ישראל,
שמטרתן היתה להעבירם על דתם ח"ו ולהשכיח מתינוקות
של בית רבן את התורה הקדושה. אז חגר רבינו
הקדוש בעוז מתניו להמתיק הדינים ופעמים תכופות
נסע בקפיצת הדרך לעיר הבירה ווין, שם לחם עם
גדולי המלכות וגם עם הקיסר עצמו להציל ככל
האפשר. אבל רבינו הרגיש, כי אלו מנסיונות עקבתא
דמשיחא ולא יוכל להן לבדו. התוועד עם גדולי
צדיקי זמנו, ואמר להם, שאחדים מהם מוכרחים לקבל
על עצמם לסבול יסורים כמוהו למען להקל נסיונות
אלו. נתרצה לזה הרה"ק ר' משה ליב מסאסוב זצ"ל
והרבה שנים לפני פטירתו היה בעל יסורים
גדולים ולא היה בו מתום וכמעט היה חי בנס, ואעפ"כ
היתה צהלתו בפניו וקבלם מאהבה. כן קיבל עליו
לסבול יסורים הרה"ק הר"ר זושא מהאניפאלי זצ"ל
והיה ג"כ איזה שנים לפני פטירתו מדוכא ביסורים,
שקיבל באהבה לכפרת ישראל.
כאשר
נתפרסמה פקודת הקיסר יוסף השני לפתוח שקאלעס
(בתי ספר) ולהכריח תינוקות של בית רבן להתבטל
מתורה רק לילך להשקאלעס ולהתגדל שם בלא ריח
תורה ויראת שמים, היה רבינו בא כפעם בפעם לווינה,
וכרואה ואינו נראה נכנס לחצר הקיסר. אנשי החצר
והחיילים השומרים לראש הקיסר לא ראוהו והוא
בא לחדר הקיסר ומצא אותו כשהוא יושב על כסאו
וסביבו שרי המלוכה. ראה הקיסר יהודי זקן עומד
על ידו ומשתומם למראה עיניו, ובכעס עצור הוא
שאל את השרים: מי נתן רשות לעני זקן זה להכנס
פנימה? השתוממו השרים על דברי הקיסר, העיפו
עיניהם בכל פינות החדר ולא ראו כלום. הראה הקיסר
באצבע על רבינו, אבל אין מן השרים רואהו, פתאום
התחיל הקיסר לצעוק בקול גדול, כי הזקן מכה אותו
מכות אכזריות וצווה לקרוא לחיילים לאסרו ולשימו
בכלא. עמדו השרים נבהלים ונרעשים וחשבו בלבבם
הקיסר יצא מדעתו.
בראשית
שנת תק "נ בא רבינו להרה"ק ר' פנחס מקאריץ זי"ע
על יום הכפורים. במוצאי יוה"כ סגר הרה"ק מקאריץ
את עצמו בחדר עם רבינו הקדוש ושהו שם קצת. אח"כ
פתח את הדלת ולווה את רבינו בעינים זולגות
דמעה ואמר לרבינו: מה אעשה אם רצונכם הוא להיות
תחילה. האנשים אשר שמעו הדברים האלה לא הבינו
הפירוש והיו הדברים סתומים אצלם.
באותה
שנה אתרמי, שהקיסר יוסף השני עבר בדרך יאלטישקוב ושם
נשברו במרכבתו ארבעת צירי האופנים שהיו של
ברזל. הבין הקיסר, כי לא מקרה הוא, ואמר: ידעתי
כי ליב עשה לי את הדבר הזה, אלך ואבקרו בביתו,
אמנם אני אמות, אבל גם הוא לא יחיה. הלך ושאל
בעיר איה דירתו של ר' ליב שרה"ס, הראו לו. כשנכנס
לא מצא את רבינו בביתו. פנה אל בני הבית שמצא
אשר לא ידעו מי הוא, ואמר להם: כשיבוא תאמרו
לו שאי אפשר לי לסבול עוד יסורים נוראים כל
כך, אני הולך למות אבל גם הוא לא יחיה עוד, וחזר
למרכבתו, שצווה לתקן בינתיים וחזר לבירתו ווין.
לפנות ערב שב רבינו לביתו וכאשר אך דרכה רגלו
על מפתו הבית קרא: אוי, כבר נכנסה הטומאה
לביתי. כאשר ספרו לו על דבר האשכנזי שהיה
במעונו ומסרו לו את דבריו, מיד קרע את בגדיו
והתחיל לבכות בקול קורע לבבות.
במוצאי
שבת שאחרי כן, כשהתקבצו מקורביו אל ביתו כמנהגם,
שמעו שרבינו הקדוש דיבר אל עצמו ואמר: רבש"ע
למה זה נפל הגורל דוקא על יאלטישקוב ולא על
ברדיטשוב או קישינוב? אבל רבש"ע אם כך נגזר
עלי מן השמים הריני מקבל הכל באהבה.
כשנכנסו
אל חדרו הודיע להם, כי הגיעה שעתו להסתלק מן
העולם וצווה עליהם שיקברוהו בלי כל כבוד ושהלויה
תהי' פשוטה. בארבעה לחודש אדר שני שנת תקנ"א
התחיל פתאום לדבר אודות גדולת וקדושת מרן בעל
מגן אברהם על או"ה, שהפליא אותו כל ימי חייו
ובכל פעם שהתראה פנים עם הרה"ק משיפיטווקא
זצ"ל דברו אודותיו וסיימו שהוא תלמיד חכם אמיתי,
כן גם עתה היו דבוריו האחרונים "ר' אבא'לע קאלישער
איז א אמתר מקובל, א אמתר צדיק", ובזה נח נפשי'
ועלה לישיבה של מעלה.
באותה
שנה עשרה ימים לחודש אלול ביום ו' עש"ק פ' תצא
עלה לישיבה של מעלה גם הרה"ק ר' פנחס מקאריץ
זצ"ל, ואז הבינו פירוש הדברים שרבינו הקדוש
חפץ להיות תחילה.
אחרי
פטירתו מלאו בני עירו צוואתו. ערכו הלויה פשוטה
וחצבו לו קבר ועליו אבן, שעליה נחקק רק יום
ההסתלקות ואחרי שנים אחדות נבנה אוהל סביב
הקבר, סוכה קטנה מעץ ומכוסה גג של קש ולתוכה
באים מבני ישראל להשתטח על קברו ולשפוך שם
בקשתם.
פעם
אחת בא עשיר אחד מניקוליוב, ר' שלמה ישעיהו,
ומסר סכום של חמש מאות רובל כסף לבנין ציון
של אבנים על קבר הצדיק. חששו בני הקהילה פן
לא יהא הדבר לרצון הצדיק שיקימו אוהל יפה על
קברו, נסעו אל הרה"ק מאפטא זי"ע לשאול את פיו
איך להתנהג. התיר הרה"ק מאפטא להקים בנין אבנים,
בתנאי שלא יסלקו את האוהל הישן, אלא שיהיה החדש
סביב הישן. התחילו לבנות. להנחת האבן הראשונה
בא הרה"ק ר' מרדכי מטשרנוביל זי"ע, שמילא מקומו
בפרנסת הל"ו צדיקים הנסתרים. העמידו את הכתלים
וצריכים היו לעשות את הגג. ראו הבונים שאי אפשר
למתוח את הגג מבלי לסלק את הגג הישן של קש. עלה
פועל אחד לסלק את התבן, נפל מן הגג ומת. חשבו
אולי מקרה הוא. עלה פועל אחר, נפל גם הוא ונהרג.
הבינו שאין הדבר פשוט, אלא משום כחה של צוואת
רבינו הקדוש.
היה
בימים ההם ביאלטישקוב אחד מנכדיו של רבינו,
אדם ירא שמים ושמו ר' יוסקה. אמר לבעלי הבתים
שבעיר, שהוא בעצמו יעלה על הגג ויסלק את התבן,
כי בטוח הוא שלו לא יעשה זקינו דבר. עלה, אבל
גם הוא נפל מן הגג, רק שלא ניזוק. אי אפשר היה
לסיים את הבנין. נסעו שוב אל הרה"ק מאפטא זצ"ל
להמלך בו כיצד להתנהג. אמר הרה"ק מאפטא זי"ע:
הניחו לו, אל תבנו יותר, כנראה שונא ר' ליב
את הכבוד אחר פטירתו כמו שהיה שונאו בחייו.
גבורת ארי, עמ' 82-92.