רבי צבי
הירש מנאדבורנה
רבי
צבי הירש ברבי שלום זעליג שימש בעודנו צעיר
לימים מגיד מישרים בדולינה ואח"כ בנאדבורנה,
בה הרביץ תורה שנים רבות ,ולפי עדותם של
צדיקי הדור "זרח אור תורתו למרחוק" ומכל
תפוצות ישראל נהרו אליו חסידים ואנשי מעשה.
מצעירי
התלמידים של המגיד ממזריטש ותלמידו של דבי
ישכר בר מזלוטשוב. נתפרסם כגדול בתורה וכצדיק
מופלא, ורבי אפרים זלמן מרגליות מברודי כותב
עליו "בעודו חי הוצק חן בשפתותיו ישא מדברותיו
בתורת אמת ורבים השיב מעוון והוכיח במישור
לענוי הארץ וכסאתו היתה מוטלת בין גדולי רום
הצדיקים המפורסמים שבדור"
על
תלמידיו הרבים נמנו גם רבי מנחם מנדיל מקוסוב,
רבי צבי הירש מזידיטשוב, רבי אברהם דוד מבוטשאטש
ורבי צבי הירש מדלאטין. שני בניו; רבי דוד אריה
מנאדבורנה [חתנו של רבי מאיר מברדיטשוב]
ורבי משה יהושע מיכל וחתנו רבי יצחק מראדויבילוב,
בנו של רבי יחיאל מיכל מולוטשוב.
ספרו
הגדול "צמח ה' לצבי" נדפס אחר פטירתו ע"י
בנו רבי דוד אריה, הוא חיבר גם ספר "שפתי קדושים"
על תהלים ו"מילי דאבות" על אבות.
רבי צבי
הירש נפטר ביום כ' סיון תקס"א
שמחה
וגיל
שוש אשיש
בה', פי' המשוש שלי הוא במה שאשיש בה' שהוא שם
הוי' בהתפשטות א"ס, תגל נפשי באלוהי, בבחי' שורש
נפשי שאני מושרש בו ית', והוא בבחי' זו אלוהי,
וכמו שכתבתי בפסוּק חבקוק; ואני בה' אעלוזה
אגילה באלוקי ישעי. כי שמחה נקראת מה שבא לאדם
שמחה, מה שנפשו מרגישה מן עולם השמחה וא"צ שום
סיבה ומניע לשמחה זו. וגילה נקרא מה שאדם
רוצה להיות שמח ומחזר אחר סיבות שיגיענו לידי
שמחה כגון לשתות יין ולשמוע שירים ולרקוד כדי
שישמח, זאת השמחה יש לה התגלות אבל השמחה הראשונה
אין לה התגלות, עד"ש נתתה שמחה בלבי, וז"ש שוש
אשיש בה', שאליו משתוקקים וששים ושמחים לעשות
רצונו, תגל נפשי באלהי, והגילה באה לי ע"י שהוא
אלהי וחיי וכחי, ואני חלק אלהותו ית'. עי"ז אני
עושה לי גילה שהיא שמחה של סיבה. צמח ה' לצבי נצבים.
השמחה
והעצבות
כשיש
דינים למעלה על אדם יודע לו ע"י שלבו נעצב,
וכשלבו שמח ידע שחסדים עליו מלמעלה. וז"ש ואני
בחסדך בטחתי יגל לבי ר"ל ע"י שאני רואה שיגל
לבי עי"ז אני יודע שחסד ה' עלי ובטחתי בו. שם בראשית.
דבר
ה'
יען לא
האמנתם בי להקדישני פירש"י שאם דברתם אל הסלע
היו ישראל אומרים ומה הסלע הזה שאינו מדבר
ואינו שומע ואין צריך לפרנסה מקיים דבורו של
מקום אנו עאכ"ו עכ"ל ותפס רש"י ז"ל ג' דברים אלו,
כי מן הטבעיות אף מי שאינו שומע רק מדבר יכול
לקיים דברי רבו בהתבוננותו בדבר שפתיו של רבו
מפני שיש בו כח הדבור, כמו כן יודע ומבין
מה שמדבר אליו רבו. וישאלו עד שעומד על דבריו
ומקיימו אף שאינו שומע, ומכ"ש מי ששומע אעפ"י
שאינו מדבר גם הבע"ח כגון הבהמה וכיוצא בה אף
שאינה שומעת לשון בני אדם ואינה מדברת מ"מ היא
מבינה מה שאדם רומז לה ומדבר אליה מפני שצריכה
לו לפרנסה אף שאין בה דעת לידע ולהבין דברו,
מ"מ הטבעיות שבה וההכרחיות שצריכה לה לפרנסה
היא מוכרחת לידע ולהבין ולקיים דבוריו
ח"ש מה הסלע הזה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו
צריך לפרנסה כו' שזה פלא גדול שמאין יקיים דבורו
של מקום אעפ"כ מקיים, אנו עאכ"ו וזה א"א כי
אם בחוק הבורא ית' מפני שהכל נתהווה מדבורו
דהיינו שנתגלם מאמרו ית' וברא שמים וארץ וכל
אשר בה מאין ליש, לכן אפילו גולם יכול לקיים
דבורו ית' כי חיותו וכחו והרכבתו של הגולם
הוא מן הדבור. וזה פי' הפסוק 'שמעו שמים והאזיני
ארץ, האיך אפשר שהם גולמים ואינם שומעים? לזה
אמר כי ה' דבר ולזה אפשרי הוא בחוקו ית'. שם חקת.
האמונה
בחדוש העולם
תחילת
העבדות להאמין בחדוש העולם, כמ"ש המפרשים; ע"ז
מורה הלבנה ולזה ישראל מונים ללבנה ואה"ע אינם
מאמינים בזה ואומרים שהכל במקרה, ולזה מונים
לחמה שאינה מתחדשת. וזה ע"ד צדיקים יקראו על
שמך, ר"ל, שהשם הוא החיות הפנימי וישראל דבוקים
בחיות העולמות, ואוה"ע בכחות החיצוניים של
העולמות. ולכן נצטוו בקדוש החודש וגם לקדש
השמש אחת לכ"ח שנים, ששנה מלשון שינוים, וכ"ח
מורה על הכחות, כדי שישראל ינקו גם מן הכחות.
וזהו כ"ח מעשיו, ר"ל הכחות ממעשיו, הגיד לשון
המשכה לעמו, כדי לתת להם נחלת גויים, שבאמת
זוהי נחלת גויים, כחות העולמות. והשי"ת רוצה
ליחן לישראל גם הכחות ההם. שם בראשית.
ויגבה
לבו בדרכי ה'
בלעדי,
אלהים יענה את שלום פרעה -- עד"ש ויגבה לבו בדרכי
ה'. הענין; שיש גבהות לאוה"ע ואינן יכולות
להאמין שהש"י משגיח בשפלים לרוב גדלותו
ורוממותו, והם מרגישים בעצמם שהם גסי רוח ואינם
יכולין להשפיל עצמן לשפלים, שבאמת הם גסי רוח,
והם אומרים שגבהות נקרא מי שרוצה לדבק א"ע בהש"י
ואומר דבר בשם ה.' ובאמת מצאנו שמשה ע"ה היה
ענו מכל האדם ואמר וידבר ה' אלי וכיוצא בזה.
שבאמת הוא היה בדעתו שפל ערך מאד, רק שיודע
שהש"י במקום גדולתו שם ענותנותו, ואומר 'אני
אשכון את דכא ושפל רוח', ועד"ז פי' הפסוק 'בה'
תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו, גדלו לה' אתי
ונרוממה, כי בגדלות אין בו קנאה. ויכולים הרבה
אנשים להתגדל בסתר זה, כמ"ש מי יתן והיה לבבם
זה כל הימים, וז"ש ונרוממה שמו יחדיו. נמצא כי
גבהות זו היא גבהות טובה מאוד, כי עצם הגבהות
היא הענוה הגדולה שאם לא ידע בעצמו שהוא שפל
ערך מאוד לא היה יכול להאמין שהש"י דבר בו,
שבמקום גדלותו שם ענותנותו, כן היתה הגבהות
שלו במקום ובשעת השפלות שבו, וכל מקום שאתה
מוצא גבהות כזה שם אתה מוצא ענוה. שם מקץ.
מזונא
דאורייתא
כי לא
על הלחם לבדו יח" האדם -- פי' על דרך משל; עבד
שהמלך נותן לו ממאכלו ממה שהמלך עצמו סועד
ולוקח מפיו ממש ונותן להעבד, אזי אותו העבד
שמח ומתענג יותר בזה מה שזכה שהמלך נותן
לו בכבודו ובעצמו ממאכלו מפיו יותר מן הנאת
המאכל עצמו, אף שהוא מעדן גדול, ובזה יש
לו חיות יותר ממה שהוא מקבל חיות מן המאכל
עצמו, וז"ש כי לא על הלחם לבדו כי על כל מוצא
פי ה' שהלחם הוא מוצא פי ה' כידוע נמצא החיות
של האדם מפיו ית' וזו 'מזונא דאורייתא'. שם עקב.
עם
סגולה
והייתם
לי סגולה מכל העמים, -- ענין הסגולה כמו אבן
השואבת ברזל שאין הדבר ההוא ביחוס כלל ואין
משום שיווי לא מצד הכמות ולא מצד האיכות ואין
בו שום טעם למה אוהב זה, וככל הסגולות כן ענין
אהבת השי"ת לישראל מצד הסגולה, כמ"ש לא מרובכם
מכל העמים, וכן לא בצדקתך וביושר לבבך כו" וז"ש
חשק ה' בכם, חשק הוא אהבה בחירית מבלי שום טעם
כמ"ש שכם; בני, חשקה נפשו בבתכם, כלומר, אף
שהוא יכול לישא אחרת נאה ממנה, וזהו והייתם
לי סגולה. ועדיין פי' פסוק כי יעקב בחר לו
יה ישראל לסגולתו, ותפס שם י"ה כי שם זה הוא
שס"ה ל"ת וזהו והייתם לי סגולה מכל העמים, ר"ל
כי כל העמים מצרף להם מחשבה רעה למעשה, ובישראל
הוא להפך מחשבה רעה אינו מצרף למעשה ומחשבה
טובה מצרף למעשה . שם וארא.
כל
הדר בחוץ לארץ
וייקץ
יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ויירא
ויאמר מה נורא, -- עיין בפ' כי תשא כי לא אעלה
בקרבך, וע"ד שארז"ל כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי
שאין לו אלוה, וכל הדר בארץ דומה כמי שיש לו
אלוה, מקשים דיוקי סתרי אהדדי כל הדר בחוץ לארץ
דומה כמי שאין לו כו' ובאמת יש לו אלוה וכל הדר
באר"י דומה כמי שיש לו אלוה משמע דבאמת אין
לו חס ושלוס? ונראה לי עפ"י דאיתא בס' הישר
לר"ת שהקב"ה נקרא קרוב ורחוק, אין ויש, ואלה
שני הפכים בנושא אחד וזה לא יכול להיות בנברא
כ"א בבורא ית'. ובמחשבת אדם קרוב מצד מעשיו ופעולותיו
הנגלים שהוא משפיע חיות באדם בחיצוניותו ובפנימיותו,
ולכן הוא קרוב מכל קרוב ורחוק מכל רחוק, מצד
מהותו. וכן עד"ז נקרא אין, מצד מהותו שאין משיגין
בו שום השגה, ויש, מצד הסדיו שמשפיע בעולם. וידוע
שקדושת ארץ ישראל הוא דאוירה מחכים להשיג
השגות אלהות, וחוץ לארץ אוירא טמא וישראל
בחו"ל עובדי ע"ז בטהרה הם, ר"ל; ע"ד שכתוב שמקבלים
השפעתם דרך השר ואינם מבינים שהכל מהבורא
ית'. וז"ש כל הדר בחו"ל דומה כמי ש'אין' ר"ל
כמי שמאמין בבורא ית' במדת אין לבד ולא במדת
יש. וזהו כמי שאין לו אלוה, שבודאי מאמין בהקב"ה
אבל אינו מאמין בהשגחה פרטית, ע"ד ישראל בחו"ל
עובדי ע"ז בטהרה, כנ"ל. וכל הדר בארץ דומה ר"ל
שמדמה בשכלו כמו מי ש'יש' לו ר"ל שהבורא י"ת
במדת יש לו לאלוה, אף שבאמת אין משיג מהותו
ונקרא אין מצד מהותו, רק שמשיג חסדיו והשפעותיו
כאילו היה משיג גם עצמותו. שם ויצא.
הפחד
מפני העונש
אם הבן
הולך רחוק מאביו עד אשר תתנגף רגלו בתחיכת
קוץ והאב מבין אחרית דבר שיבוא מזה קלקול
לכל הגוף, אז האב לוקח אותו קוץ בחזקה מתוך
בשרו, ולפי שעה נראה לשכל התינוק שאביו עשה
לו אכזריות גדולה, כי ההוצאה היא עינוי וצער
לתינוק יותר מתחיבת הקוץ, וסובר שהיה טוב לו
יותר אם הניח לו הקוץ ברגלו, אבל האב יודע
שזוהי טובתו יותר שיתרפא בזמן מועט עי"ז. והנה
כאשר אביו רוצה להוכיחו אומר לו אם לא תשמע
לי אזי אייסרך כמו שעשיתי לך בהוצאת הקוץ והתינוק
מתיירא מזה יותר מתחיבת הקוץ, נמצא התינוק
מתיירא מחמת יראת הרפואה, ולא עושה נגד רצון
אביו. והנמשל; כל העונשים הם הזדככות הנפש והרפואה
להנשמה, והנה לפ"ז לירא מחמת עונש היא סכלות
גדולה, להיות ירא מהרפואה, ולא מן ההיזק
עצמו. והבורא ב"ה בהזהירו לאדם שלא לחטא הוא
מיראת ההיזק עצמו. וזה ויהי מורא שמים עליכם
ע"ש, והנה לפעמים כשכבר הזיק רגלו מגודל פחד
הוצאת הקוץ עושה עצמו הבן כאילו אינו מרגיש
הכאב כדי שלא ירפאנו אביו ויוציא הקוץ מרגלו
וז"ש בפסוק פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע כו"
ושב ורפא לו, ר"ל שע"י הראיה והשמיעה שירצה להתרפאות
והרפואה היא הוצאות הקוץ כנ"ל שם שמות
צדיק
אחד
אלה תולדות
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, -- ר"ל צדיק מעצמו
שנעשה צדיק מעצמו ולא מקנאת סופרים, כי לא היה
לו ממי ללמוד, כי דורו היה כולו רשעים. אבל
באמת עיקר הצדקות הוא מעצמו ומה שלומד משאר
צדיקים הוא ג"כ מעצמו- אל עצמו. כי כל הצדיקים
הם אחדות גמורה ומתאחדים זה בזה וזה בזה על
שנקראים כולם צדיק אחד, וזה שאמרו רבותינו
ז"ל עמוד אחד עומד מן השמים לארץ וצדיק שמו,
ומי הוא העמוד האחד ר"ל מי שהוא אחד ומה
שמו צדיק שמה כי הצדיק העליון שהוא אחד מאחד
כל הצדיקים עד שנעשים כולם אחד. וזה שאמרו רבותינו
ז"ל עד שיצאה נשמתו באחד כי נשמתו נתאחזה באחד.
וז"ש זכר צדיק לברכה ולא זכר צדיקים כי כל
הצדיקים הם צדיק אחד, ומה שמלמדים זה מזה הוא
כמו שלומד מעצמו ולא מקנאה. ומה דלא קאמר ושם
צדיק, כי מלת צדיק הוא השם של אחד המיוחד צדיק
הוא המייחד שמים וארץ. ולעתיד יהיה השם של העמוד
הנ"ל אחד. שם נח.
הנעל
והגוף
כמו שהנעל
מגן על הרגל מן הטיט והרפש ומן הקוצים, כן הגוף
מגן על הנשמה מהטינוף הארצי, וכמו כשאדם רוצה
לשכב לנוח אזי הוא פושט את הנעל, כן הנשמה פושטת
את הגוף כשהולכת למקום מנוחתה. ותפירת המנעל
הם תקוני הגוף, ועל כל תפירה ותפירה היה
אומר בשכמל"ו, שהיה מעלה כל האהבות והיראות
הגופניות לכבוד מלכותו י"ת. ויש לאדם לבטוח
בהשי"ת הנותן הכחות בכל דבר ולא לבטוח בכח הגוף
כי כמו שאין בהנעל להעמידו ולשאת את הגוף בלי
כח הרגל, כן אין כח בגוף בלי כח הפועל בו. ורגלים
נקראו האמונה. וזה שארז"ל כל המונע מנעל' מרגליו,
שאינו מאמין שהגופניות הן מנעלים והוא בוטח
בהגופניות כאילו הן עצמיות הוא כמנודה לשמים,
מפני שאינו דבוק בקדושת צבא השמים. שם בראשית.
קולו
של משה
אם שמוע
תשמע בקולו ועשית את כל אשר אדבר,-- פי' ע"ד משל
שיש קנה שעל ידו מדברים למרחוק דהיינו שמניח
פיו לקנה והדבור מתמצא בו ועי"ז מוליך את
הדבור למרחוק מיל ויותר, כן עד"ז ארז"ל שהשכינה
מדברת מתוך גרונו של משה, ובקולו של משה, כי
לא היו יכולין לסבול קולו של הקב"ה וצמצם כביכול
את הדבור בקולו של משה, כמו שצמצם דבורו בהקול
של קנה. וכן במלאך הזה וז"ש כי אם שמוע תשמע
בקולו של המלאך שאני מדבר בקולו וזו ועשית
את כל אשר אדבר. שם משפטים.
נגד צוררי
תערוך
לפני שלחן נגד צוררי, פירוש ע"ד משל האם המאכילה
את בנה הקטן והקטן אינו רוצה לאכול אזי מעמידה
נגדו תינוק בזוי ואומרת לו שאם לא יאכל
תתן המאכל להבזוי הזה או לכלב, ואז ע'י הקנאה
מתאוה התינוק לאכול. כן הדבר כשישראל אינם
רוצים לקבל ההשפעה הטובה אזי השי"ת מעמיד
צורריהם נגדם ועי"ז מקבלים ישראל ההשפעה
בתענוג גדול. שם תרומה.
סיפורו
על הגאוה
בשנת
הסתלקותו של הצדיק רבי צבי הירש מגיד משרים
מנאדבורנה נסע אליו אבי ז"ל לשבת שובה. הרב
ר' מנדלי ז"ל היה אז המתפלל אצלו בימים נוראים
וצוה הקדוש לאבי ז"ל שיאכל אצלו שבת ולא אצל
אחותו שהיתה לו שם. בשבת בצהרים נחלש הרב מאד
ולא היה ביכלתו להכנס אל השלחן בין העולם והיה
שוכב בחדרו על מטתו והכניסו את אבי ז"ל ועוד
איזה יחידי סגולה לחדרו, ואז היו קוראים פרשת
וילך, פתח הרב בפסוק והי' כי תמצאן אותו רעות
רבות וצרות, ואמר הלא על כי אין אלקי בקרבי
מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ממנו
ביום ההוא כי פנה אל אלהים אחרים. ואמר אספר
לכם מעשה שהיה אברך אחד שהיה סמוך על שלחן
חותנו ונתן אל לבו לקבל פרישות על עצמו ולפרוש
מן העולם רק לעסוק בתורה ובעבודה ובפרישות,
וייחד לעצמו עליה וישב שם כל השבוע בתענית
משבת לשבת בתורה ובתפלה. כאשר חלף עליו איזה
זמן אמר בלבו שישו מעי אשר כך וכך אני עובד
ה' בעבודה גדולה כזו ונלכד ברשת הגאוה הטמאה
ומטמאה ולא נתן לבו על זאת מחמת זה כל מעשיו
הלכו לסט"א ולא הי' להקדושה חלק בכל מעשיו.
וכן בכל פעם גדל לבו יותר ויותר ולא הרגיש בזה
הוא קבל על עצמו תוספת פרישות וזהירות ועבודה
יותר גדולה אך לא שם לבו לשרש אחר השורש
פורה ראש ולענה אשר בקרב זו הגאוה. מתוספת
עבודתו נתגדל עוד לבו ועוד התחזקה הסט"א והכשילו
בחילול שבת המור ויתמלא כעס והימה והתקצף מאד
וקיבל עוד פרישות כנ"ל עד שרחמנא ליצלן
כפר בעיקר. והטעים זאת בפסוקי התורה, והיי
כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות מכשולים על
מכשולים ואמר הלא כי אין אלק' בקרבי מצאוני
הרעות האלה הלא אני מלא אלקות בתורה ובעבודה
ובפרישות מן העולם וסגופים עצומים ואיך
יאונה לי און? והכתוב אומר ואנכי הסתר אסתיר
פני ממנו ביום ההוא עוד ביום ההוא שקבל על עצמו
הפרישות והעבודה כי פנה לאלהים אחרים אז
מהתחלתו פנה עם כל עבודתו לאלהים אחרים רק
לשם גאוה, להתגדר ולהתפאר ולא לשם ה' כלל, והיה
חיוב אצל אבי ז"ל לספר ענין יקר זה בכל שנה ושנה
בשבת שובה, וכן אמר אעפ"י שספרתי לכם זאת
אשתקד אבל קבלתי עלי לחיוב לספר זאת בכל שנה
את אשר שמעתי מפי קדשו ליקרת הענין הזה אשר
כל היהדות תלויה בה. קהל
החסידים החדש.