רבי נפתלי
צבי הורוביץ מרופשיץ
בנו של רבי מנחם מנדיל רבה של
לינסק ובן בתו של הגאון רבי יצחק הורוביץ
מהאמבורג ביילה הנודעת בפקחותה. תורה למד
מפי דודו הגאון רבי משולם מטיסמניץ. כשבן
מתנגדים זה החליט להצטרף לחסידות בא תחילה
לרבי אלימלך מליז'נסק שלפי האגדה החסידית
לא רצה לקבלו בין תלמידיו בשל יחוסו המפואר,
רבי נפתלי הסתופף בצלם של "שלשה האבות";
החוזה מלובלין, המגיד מקוזניץ ורבי מנחם מנדיל
מרימנוב, עם פטירת רבותיו קבע מושבו ברופשיץ
ונהרו אליו אלפי חסידים. בחצרו יוצרו מנהגים
מיוחדים וביחוד הצטיינה בנגוניה הנאים
מלאי דביקות והתלהבות.
רבי נפתלי מפורסם כחכם וכפקח ועשרות
בדיחות והלצות נמסרות בשמו. על מצבתו רשם
כבקשתו שלבושיו היו לבוש השמחה לבוש הנגונים
לבוש הרקודם ולבוש הבדיחה. כל דרכיו היו
בבחינת "הסתר", כל דבריו ושיחותיו היו מלאי
רמזים ורק המצוינים שבתלמידיו הבינו את
עומק מחשבותיו ומעשיו. על תלמידיו נמנו רבי
חיים מסאנדז, רבי שמואל מקמינקא, רבי אלימלך
מרודניק, רבי שמעון מדוברומיל ובניו רבי
אליעזר מדזיקוב רבי יעקב מקולבאסוב רבי
אברהם חיים מלינסק וחתנו רבי אשר מרופשיץ.
רבי נפתלי חיבר ספר בשם "זרע
קודש" בשני חלקים על התורה ועל המועדים,
וספר קטן בשם "אילה שלוחה". הוא נולד בלינסק
בחג השבועוה תק"כ ביום פטירת הבעש"ט [תלמידו
הגדול של רבי חיים מסאנדז המליץ עליו "ובא'
השמש וזרח השמש" ונפטר בלאנצוט ביום י"א
אייר תקפ"ז
זכו
אחישנה
זכו
אחישנה - לא זכו בעתה; לכל יש זמן ויש זמן שבעת
שיבא הגלגל תחת אותה הנקודה הידועה יבוא משיח
צדקנו. אך הקב"ה משנה עתים ומחליף זמנים
וכמש"כ במדרש אמר הקב"ה לאברהם צדק עומד במזרח
אקראנו ויעמוד במערב, וכן בכל העולמות שבראם
הקב"ה מאפס המוחלט ונותן בהם כח לכל אחד
אך אין להם קיום זולתו ית' המהוה בכל עת, ולכן
המה כגרזן ביד החוצב, ועושים רצונו כפי
שהוא אפילו בשינוי טבע בריאותם, כי כן התנה
עמהם בתחלת הבריאה, היינו שכן נבראו שלא
להיות בריאה בפ"ע רק שכל חיותם מידי הבורא
ית"ש ועושים באימה רצון קונם. וזה בעתה, שבאמת
תהיה הגאולה בזמן שיבוא הגלגל תחת נקודה זו
רק הקב"ה יחיש שיבוא הגלגל תחת נקודה זו. אהל נפתלי.
בבוא
הגאוּלה
לא המדרש
הוא העיקר אלא המעשה אשר יעשה אותם האדם
וחי בהם חיים הנצחיים, והיינו שיעשה את
המצוה הזאת בזריזות גדולה ובשמחה עצומה
ויחשוב בלבו אם בעת הנס שהוציאו ישראל מן
אומה אחת ניצוצי הקדושה מטומאה לטהרה ומחול
אל הקודש, כמה ריוח הצלה עמד ליהודים היתה
אורה ושמחה וששון וזכרו לא יסוף לדור דורים.
על אחת כמה וכמה, כשתבא אי"ה הגאולה השלמה
ב"ב, שכל האומות יכרעו ויפולו ויתקבצו כל הניצוצות
הקדושים הנפזרים בין כל האומות, כמה ששון
ושמחה יהיה לנו עד אין סוף ואין תכלית, ישמחו השמים
ותגל הארץ. ועל זה נרמז השמן שהיה דולק שמונה
ימים מעת לעת שהם קצ"ב שעות כמנין קבץ לרמז;
שיתקבצו כל ניצוצי החכמה לשרשם. וכשיעלה זאת
האדם על לבו יהרהר בתשובה ויבקש על הגאולה
שתהיה ב"ב. וזה שאמרו חז"ל עיקר מצות נר חנוכה
איש וביתו, כי המספר של נר חנוכה איש וביתו
עולה כמספר זה עם השש תיבות האלה משיח צדקנו
יבא במהרה בימינו אמן. אילה שלוחה ויגש.
טבעה
של ארץ ישראל
מצאנו
מעלת מדת הכנעה וענווה היא העולה במעלה על
כל המעלות והמדות שמשה רבינו ע"ה היה מבחר
מין אנושי נשתבח במדת ענווה, וזוהי מעלת
ארץ ישראל הנבחרת לנו שמטבע הארץ ההיא יגרום
להיושבים בה הכנעה וענווה, ולכן אף שהיו שם
ערים גדולות ובצורות בשמים הרים ובקעות עכ"ז
נקרא כנען מלשון הכנעה, שטבע הארץ ההיא
בהכנעה. וזהו שאמר משה להמרגלים שיתנו לבם
להבין מעלה נפלאה זו שגורם טבע הארץ הזאת.
וז"ש להם ופירש להם ענין זה בשעת השליחות וראיתם
את הארץ מה היא, איך שגורמת הכנעה וענוה
שבח המדה המשובחת בחי' ומשה הי' עניו מאוד. ואמר
ונחנו מה, ואת העם היושב בה החזק הוא הרפה
שהחזק הוא מחזיק א"ע לרפה ואין מתהלל הגבור
בגבורתו, וזהו רק מחמת טבע הארץ שגורמת הכנעה
מחזיק א"ע כחלש ורפה, המעט הוא אם רב שאף כשהוא
רב מחזיק עצמו הרב למעט בחי' כי אתם המעט, כי
ממעטים עצמיכם. וז"ש היש בה עץ ופי' רש"י אדם
כשר אם אין, פי' שתראו ותבינו אם האדם כשר הזה
מחזיק עצמי כאין, נמצא שזה הי' עיקר השליחות
לתור ולראות טבע הארץ ההוא שגורמת טבעה למעלה
נפלאה הכנעה וענווה. זרע קודש שלח.
הקב"ה
חייב לעשות עמנו צדקה
במקום
משפט אין צדקה. ואתה במשפט תעשה צדקה שמחמת
שאנו שומרים חוקיו בלא טעם מגיע לנו במשפט
לעשות עמנו צדקה ג"כ בלא טעם. וכן ע"י שאנו מקיימים
מצוות צדקה ית"ש משלם מדה כנגד מדה מחוייב כביכול
לעשות עמנו צדקה. שם לראש
השנה.
שני מיני
אהבה
יש
שני מיני אהבה; אהבת האב להבן והאבת הבן להאב,
האב לבן ללמדו ולהנהיגו ולחנכו לדרך הטובה
והמצוות ולחכמו בחכמת התורה, היינו כשהבן סמוך
על שולחן אביו ורואה את אביו בכל עת האב
מלמדו בכל הענינים לנוכח בגלוי, ועוד כשהבן
רואה את אביו עין בעין הוא מבין רצון אביו מה
לעשות נ"ר באהבה וביראה לעבדו. וכשהבן נגלה
ונתרחק מאביו כשאביו רוצה ומבקש להנהיגו בדרך
הטובה ולהכניס בלבו אהבתו שולח לו מתנה ,למשל;
שולח לו כוס נאה של כסף וספל נאה של זהב, אם
חכם בנו שמח במתנה ולא על דמי ערך הכלי רק
על שהוא מבין בזה רצון אביו להנהיגו בנטילת
ידים שחרית בקומו מהשינה ונט"י לאכילה. ובזה
הוא אוהב את אביו וירא ממנו שלא ימנע ממנו ח"ו
טובה זו להנהיגו, ומפאר לאביו בעיני הבריות.
וכשבנו סכל הוא שמח רק בדמי ערך הכלי. וזה נגד
רצון אביו. כן הענין בהיותינו קרובים אל
אלהינו והיינו על שולחן אבינו במדבר במן ובאר
וראינו נפלאותיו בכל עת והיה גלוי לנו רצון
אבינו שבשמים ולא הוצרכנו לשום טובה בגשמי
כי עין בעין נראה עלינו דעת ה' למד עמנו, וכעת
התרחקנו בעוה"ר הוצרכנו לטובת גשמיות ובזה
צפונה חכמתו ית"ש. וכן הוא כל השפעות טובוה
הנשפעות עלינו אינם רק ללמד אותנו לקיים
מצוות. וחכם הבורר אוכל מכל הפסולת כמשל הנ"ל
ומבין רצון הפנימי בזה הוא מיחד כל דבר בשורשו,
שממנו לומד לקיים מצוותיו לאהבו ולירא ממנו
ולעבדו בלבב שלם. כי בכ"מ שהנחלים הולכים
הם שבים ללכת שהוא מחזיר כל השפעות טובות גשמיות
לרוחניות בזה שמבין שבו צפונה הכמתו ואהבתו
ויראתו ומצוותיו ועובדו בכח טובה זו עבודה
תמה. שם וישלח.
לעבודת
ה' צריך האדם להגביה את עצמו
אברהם
אבינו ע"ה היה מחשב במחשבתו תמיד שפלותו וחשב
בדעתו איך יכול אני להיות צדיק גדול בשלמות
ושעל ידי תתפרסם קדושתו ית"ש כרצונו ותשוקתו?
ואני בא מארץ מולדתי מעיר כשדים אנשי רשע,
ומולדתי ומשפחתי ואבותי עובדי ע"ז, ואיך אפשר
לאיש כזה להיות צדיק וקדוש ובאמת? אף שטוב
מאוד שהאדם יחשוב שפלותו ולבוא למדת הכנעה
וענווה עכ"ז ויגבה לבו בדרכי ה' כתיב ,כי לעבודתו
ית"ש צריך האדם להרחיב דעתו ולהגביה את עצמו
ועי"ז תהיה הדרך להגביה דעתו אם שפלותו
והכנעתו קבועה בלבו, כיון שיודע שאין שיעור
וערך וסוף לחסדו ורחמנותו ית"ש. ואם יאמר
כנ"ל מחמת שבאתי מדור ומשפחה ואבי שהם רשעים
או מחמת שכבר אני בעצמי עשיתי הרבה עבירות
עי"ז א"א להיות צדיק, אם יאמר כן נותן ח"ו גבול
וערך וסוף לרחמנותו ית"ש. ובאמת לא כן הוא,
ע"ד כי עמך הסליחה למען תורא. ובזה נתרחב דעתו
ומחשבתו ונתגדל תשוקתו לעשות רצונו יתב'
ובוטח בו יתב' שברוב רחמנותו ורצונו להטיב
לברואיו יעזרו לעבודתו אף שהוא מאוד בשפל המדריגה
כדי להטיב באחריתו. וזה שלמד ית"ש לאברהם
לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך שאתה עוסק
במחשבה זו שאתה שפל מאוד מחמת שביאתך היא
מהם כנ"ל, סלק המחשבה הזאת מעצמך ותגבה לבך
בדרכי ה' ותתפרסם על ידך קדושתו. שם לך.
הלב
הוא המקיים את הבריאה
על התחלה
וסוף התורה נקדים לפרש פסוק ויתעצב אל לבו
, להבין, מה דאמרי אינשי הלב אינו מניח לי
לאכול או לעשות דבר זה. דהנה ית' ברא הבריאה
שנתגלה ועלה לפניו כביכול התענוג והשעשועים
שיקבל מעם קרובו ונתגלה לפני כביכול הטוב שאנו
מצפים שיהיה לעתיד ובזה הוא תכלית שברא
ית' עולמו לתכלית טוב הזה, עיקר כוונת הבריאה
היה ע"י שנקראת לב, שראה הטוב שיהיה ע"י הבריאה.
משא"כ מדות שנקראים איברים לא היו מבינים תכלית
כוונות הבריאה כי לא נגלה להם שאמר ולאברי
לא גליתי, ומזה כביכול נשתלשלה המדה באדם
שאף שאברים אינם מבינים הכוונה והאדם בעצמו
אינו יודע למה אין הלב מניח לו לעשות דבר זה
או לאכול כנ"ל או להיפוך שהלב הוסד לאיזו
תכלית טוב, הגם שהאברים אינם מרגישים התכלית
הטוב מעשות הדבר, לבו אומר לו לעשות הדבר.
כי כן נשתלשל כביכול מעת הבריאה. וז"ש ויתעצב
אל לבו כי האברים גם מקודם לא היו מסכימים
לבריאה כי לא נגלה להם התכלית רק ללב, רק
אח"כ כשעשו מעשים רעים נתעצב גם לכם כביכול
ולכן כיון שעיקר הבריאה בבחי' לב לכן התחלת
וסיום התורה הקדושה באותיות לב. ולכן בראשית
עם שם הגושפנקא אהו"ה גימ' ל"ב, פ' כ"ח שכח
הבריאה ע"י לב וברא ית"יש הבריאה בדרך נעוץ
סופן בתחילתן ותחילתן בסופה בחי' עגול, נמצא
בכ"מ יש בחי' לב מלשון לב ים שהוא באמצע ובעיגול
כ"מ הוא האמצע כיון שאין לו קצוות ולב הוא המקיים
הבריאה כנ"ל שבבחי' לב היתה הבריאה, כי ללבי
גליתי הטובות העתידות ולכן היתה הבריאה בדרך
עיגול כדי שיהיה בכ"מ הלב קיום הבריאה. שם בראשית.
רפואה
קודם למכה
ויקרא
שמו צפנת פענח,- נראה עפ"י מה שמצאנו בספרים
הק' שהקב"ה בורא רפואה קודם למכה, והדבר מובן
לכל מי שיש בלבו דעת ותבונה, כי אור החכמה
העליונה נמשך מאריך אנפין שהם חסדים טובים
מא"ס ב"ה בלי שום התעוררות גבורה, ולכן נקראה
רפואה 'ארוכה' והדינין מתחילין להתעורר
ולהתגלות מעולם הבינה, ולכן אם מתעוררים
על האדם ח"ו איזה דינים מסיטרא דשמאלא יהא לבו
נכון ובטוח שבודאי כבר ברא הקדוש ב"ה רפואה
למכתו, וכן מצאנו באבותינו הקדושים שבתחלה
ברא הקדוש ב"ה את אברהם אבינו ע"ה שהיה בעל חסד
גדול וממנו יצא יצחק שהיה בעל גבורות וע"י העקידה
נתקשרה מדת יצחק במדת אברהם ונמתקו הגבורות
מן החסדים הקודמין, כן הוא בכל הענינים הנמצאים
בעולם הרפואה קודם למכה. וזה שאנו אומרים הרחום
ומקדים רחמים לרוגז, אך קודם שמביא הקב"ה
את הרפואה הוא בהעלם שאין שום אדם יודע לאיזה
צורך נברא הדבר הזה זולת הצדיקים שהם יראי
ה' וחושבי שמו תמיד, הם יכולים לדעת העתידות
על ידי רוח הקודש המגלה להם לצורך איזה
דבר היא הרפואה הזאת. אילה
שלוחה מקץ.
יש לקשר
כל דבר בשרשו
צריך
האדם לדבק עצמו בעולמות העליונים. דהיינו,
מחשבתו בעולם המחשבה ודיבורו בעולם הדיבור
ועשיתו בעשיה, ולהאמין שהוא צלם ודמות לעולם
עליון. ולא זו בלבד אלא שצריך להאמין שכל העולם
כולו ומלואו הם צל ודמיון לעילא מיני', וצריך
לקשר כל דבר בשורשו. למשל ששמעתי בילדותי
סגולה מפי האומרים שמי שרוצה שלא ליתן עין
הרע לתינוק יסתכל למעלה ולדעתי אפשר אמר זאת
איזה צדיק בחכמתו כי עין הרע באה מזה כשאדם
רואה איזה דבר נאה או איזו גדולה בממון או בבנים
או וגבורה או בכל מעלה והוא מתמיה מאוד על מעלתו
של זה אע"פ שמתמיה באהבה זה לזה אעפ"כ גורם רעה
בזה שמתמיה שהוא מפריד הדבר משורשו. כי
אילו היה הרואה חכם ודבוק בהשם ית' לא היה מתמיה
כלל כי מה שייך לתמהה על מדת תפארתו של הקב"ה?
כי זה שהוא רואה הוא לתפארת ה' או דמיון לחכמתו
ית' מה שהאציל בצלמו ודמותו, רק צריך לישא למרום
עיניו ובזה מקשר הדבר לשורשו וזה עין טובה
ולא עין הרע . זרע קודש
ויצא.
מדות
שבורות
האדם
צריך בכל מעשיו להבין ולשקול מעשיו ודרכיו
שיהיו לשם שמים, ובכל מדה שעוסק אם באהבת
דבר ויראת דבר וכדומה, בכל ז' מדות ידבק
במדותיו ית"ש באהבתו ויראתו וכדומה בכל המדות.
והנה מצינו בארון שכל מדותיו היו שבורות לא
אמות שלמות ללמד לנו על מי שרוצה להיות משכן
התורה שתשכון בו דוגמת הארון צריך שמדותיו
יהי' שבורות לא להיות טוב לכל, כי לפעמים צריך
לכעוס לעבודתו ית"ש כמ"ש רגזו ואל תחטאו, ולכעוס
על עוברי רצונו ית"ש וכדומה, וכן במדת גבורה
צריך לשקול בזה דרכיו שלא יהי' כעסן יותר מדאי
ועד"ז בכל מדותיו מדות שבורות לא להיות מדה
אחת שעכ"ז אין לו שלמות שאין שלום בכל מדותיו,
רק צריך להיות מדותיו שבורות ואז יכול להיות
משכן לתורה . שם חיי.
שמירת
הלשון
עיקר
כל העבודה הוא בפה תורה ותפילה ולזה צריך האדם
לשמור פיו ולשונו הוא שמירת נפשו, לזה יש
לו לאדם שמירה לפיו שיסתום שפתיו מלדבר
דברי הבאי ושקר ולשה"ר ורכילות. ולזה מרמז האות
מ"מ כשאדם רוצה לדבר האות הזאת פותח פיו באות
מ"ם וסותם פיו באות מ"ם, ולזה קראו זו מ"ם
פתוחה וזו מ"ם סתומה. וע"ז רמזו לנו חז"ל
שכל תורה שבע"פ ניתנה לנו בין ב' הממין דהיינו
מאימתי קורין ומסיים בשלום לרמוז לנו שכל פטפוטין
בישין חוץ מפטפוטי דאוריתא דאורייתא. שם וארא.
מבדיחותיו
א
פעם נסע
בגלילו לקבץ ממון לפדיון שבויים הוא עבר דרך
איזה כפר שהיה דר בו עשיר שהיה קמצן גדול,
ויהי כאשר ראה העשיר כי עגלה נוסעת הבין
כי בודאי יבקשו ממנו ממון הלך תיכף לחצרו
להטמין את עצמו, לבני ביתו צוה לאמור לאנשים
הבאים כי האיש אינו בביתו והם בעצמם תת
לא יוכלו, ויהי כאשר הגיעו לשם וסר רבינו לבית
העשיר ושאלו הגבאים הנוסעים עמו איו? תיכף
השיבו כציווי הבעה"ב. הה"ק הבין בחכמתו כי לא
כן הוא וצוה לגבאים שילכו לחפשו ומצאוהו על
עליית הרפת וכל גופו טמון בתוך התבן שהיה
שם, הם הביאוהו לביתו והוכרח ליתן נדבה הגונה
לצורך גדול זה, כאשר סיפרו הגבאים כי מצאוהו
טמון כל גופו בתוך התבן ורק ע"י דריסת הרגל
הרגישו בו ענה רבינו בדרך צחות עתה הבנתי
מה שאמרו חז"ל גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת
פני השכינה היינו דבקבלת פני השכינה מצינו
רק ויסתר משה פניו ובהכנסת אוררים ראינו שהטמין
את כל גופוֹ. אהל נפתלי.
ב
פעם בא
לביתו מדרשה שדרש בשה"ג עייף ויגע שאלה אותו
אשתו הרבנית מה נלאית כל כך? והשיב שהיו
לו עמל ויגיעה רבה בדרשו אודות העניים וצרכיהם
המרובים לחג הק' כי מצות וצרכי החג ביקרות גדולה.
שאלה הרבנית אם עכ"פ פעל בדרושו? והשיב כי
למחצה פעל, היינו העניים מוכנים לקבל, ועל המחצה
השניה אם יתנו העשירים אינו יודע עוד. שם.
ג
מימי
לא נצחני אדם חוץ מתינוקת אחת. פ"א הייתי בעיר
ז'אכוב הסמוכה לעיר מעליטץ עיר קטנה ככף
איש ולא היו בה רק עשרה יהודים והיה שם בית
כנסת וגם שדה קברות, ברחוב פגשתי בתינוקת אחת
ושאלתי אותה ממה נפשך אם יש לכם בית כנסת למתפלל
בעשרה למה לכם בית עלמין כי האם ימות אחד מכם
לא יהיה מנין להתפלל ואם יש לכם בית עלמין
ובשימות אחד מכם לא יהיה לכם מנין למה לכם
בית הכנסת? אף היא השיבה אמריה שבית העלמין
נחוץ להם רק עבור אנשים זרים הבאים הנה. שם.
נשמתו
היתה ממצות סוכה
צדיקי
דורו אמרו על רבינו נפתלי מרופשיץ כי נשמתו
היתה ממצות סוכה בתורה, כל השנה היה עוסק במצוה
זה כל יום היה עושה איזו עבודה בסוכה או
לומד במסכת סוכה כך היתה דרכו כל ימי חייו
עכ"פ כל יום מימות החמה היה מזכיר את השם סוכה
ומסבב את דבריו עד שבא לדבר על הסוכה. אהל נפתלי.