רבי אברהם
מטשעכאנוב
נולד בשות רנקמ"ט בפארזענטשאו שעל
יד לענטשיץ לאביו ר' רפאל דאבזינסקי. בעודנו
נער נשלח ע"י אביו לפלוצק ללמוד תורה, שם
מהר יצא שמו לתהילה כעילוי. ופרנס הקהילה ר'
דן לנדא לקחו כחתן לבתו. על שלחן חותנו הגביר
ישב רבי אברהם ועסק בתורה. מזמן לזמן היה
נוסע לאדמו"ר מסטריקוב רבי פישלה, וקיבל השפעה
ממנו. עפ"י עצתו של מורו התכוֹנן לנסוע ליהודי
הקדוש מפשיסחה. אלא שבינתים נפטר היהודי ולפי
מסורת חסידית הצטער על כך. גם היהוּדי שאמר
"יודע אני שהוא קדוש מרחם ויכולתי להשפיע עליו".
פעמים ביקר רבי אברהם אצל רבי שמחה בונם מפשיסחה
ולא הוסיף, כשנשאל על הסיבה אמר "הוא היה
מחבב אותי כל כך שלא יכולתי לקבל מרוחו".
בשנת
תקע"ם נתמנה לרב טשכאנוב, רבים אשר התבוננו
מקרוב בגדולתו ובצדקותו והפצירו בו שישמש
להא אדמו"ר. הוא נעתר לבקשתם של רבי אליעזר
הכהן מפולטוסק ורבי יחיאל מאיר מגאסטינין,
והתחיל לנתהוג כרבי. ביחוד פנו אליו רבים
לאחר פטירתו של בעל "חידושי הרי"ם". ר"א קיבל
על עצמו את התפקיד ואמר תוך צער "אבותי יכלו
להסתיר עצמם אבל אני בחטאי מנערותי רצים
אחרי".
המשים ושש שנה כיהן פאר בטשכאנוב,
מכל התפוצות פנו אליו בשו"ת ביניהם גם רבי
אליהו גוטמאכר בענין ישוב ארץ ישראל. לאלפים
נהרו אליו להנות ממנו עצה ותושיה. את עיקר זמנו
הקדיש לחידושי תורה. לעת זקנותו עסק ביחוד
בסדר קדשים וטהרות. מחיבוריו שנזפתו "אהבת
חסד" ע" סדר נשים וטהרות "זכותא דאברהם" דרושים
על שבת הגדולי ושבת שובה וליקוטים ו"בית
אברהם" על כמה סוגיות בש"ס. ספר גדול "ויעש אברהם"
מאת נכדו הרב מנחם מגדיל חיים לגדא מזאוויערציא
כולל את נוסח התפלה ומנהגיו של רבי אברהם בתוספת
באורים עפ"י ההלכה. נפטר בה' אדר תרל"ה כשהוא
בן פ"ו. אחר פטירתו נחלקו חסידיו חלק הלך אחר
בנו בכורו רבי זאב וואלף מסטריקוב מח"ס "זר
זהב כתר תורה" וחלק הלך אחר תלמידו רבי יחיאל
מאיר מגאסטינין.
העיקר
במתן צדקה
עיקר
מצוות צדקה הוא ליתן בסבר פנים יפות ולשמוח
בנתינת הצדקה, כמבואר ברמב"ם פ"י מהלכות מתנת
עניים. כל הנותן צדקה ופניו כבושות בקרקע אפי'
יתן כו' אבד זכותו כו'. וכל איש אשר יראת ה' על
פניו מהראוי לו לשמוח כעל כל הון בהזדמן לפניו
אורח הגון אשר יכול לגמול חסד עמו, וזה דורן
מאת הקב"ה אליו כמבואר בזוהר; כד בר נש סב לגבי
קב"ה ואדביק בי' הקב"ה רחים ל" ומשדר לי' ומאי
דורנא דמשדר לי'? מסכנא דיזכי בי' ואמשיך עליו
חד חוטא ורשים לה. ובאמת ראוי לשמוח במצוה
זו מאוד שאין בו חסרון כיס כאשר הבטיחנו ע"י
עבדיו הנביאים והיה מעשה הצדקה שלום שאין
שום דבר רע והיזק יהיה מתגלגל ע"י הצדקה,
מדוע לא את המצוה בשמחה גדולה שזכותה מאוד
ומבטלת גזירות רעות כמבואר, וגם מסייע לעבודת
הבורא ב"ה, לכבוש את היצר הרע. אך מי שאינו
עושה בשמחה מראה בלבו שאינו מאמין לדברי
רז"ל ועונשו גדול ר"ל. וזה הפירוש כל המעלים
עיניו מן הצדקה אף שנתן צדקה אך שאינו נותן
בעין טובה הוה כאלו עובד ע"ז חלילה. שנוטה
בלבו חלילה למינות מבלי להאמין באמונה שלמה
לדברי חז"ל. ועיקר גדול ללחום עם יצרו
ולכבשו הוא עם צדקה וג"ח שבזה מסור בידו
כמאמר תדב"א ולזאת בימי התשובה אלו שבוודאי
כל אחד מישראל מתעורר בלבו לקבל על עצמו לעשות
תשובה אך שרחוק מאוד לגמור את קבלתו מפאת
יצרו ואמרו חז"ל איך כבשנו את ההר הגדול
הזה בעסק מצות הצדקה יהיה לו סיוע לנצח
את יצרו ויצרו מסור בידו ולכן העיקר לקבל
על עצמו קבלה אמיתית במצוות הצדקה במה דאפשר
הן לעשות בעצמו או להיות מעשה אחרים ולהשתדל
בכל עוז בהחזקת עניים ואביונים עי"ז משמים
יסייעוהו להתקדש בקדושה של מעלה ולכבוש את
יצרו ולגמור ענין התשובה. זכותא דאברהם דרוש
לשבת שובה.
המוכיח
הוכח
תכיח את עמיתך ולא תשא עליר חטא - יובן ע"ד מה
שאמרו שבת 'מוטב שיהיו שוגגים' היינו בדבר שידוע
שלא יקבלו מוסר. והנה אמרו דברים היוצאים
מהלב נכנסים ללב, משא"כ אם לא תיקן מעשיו
מקודם אז אין דבריו מתקבלים על לב ויוסיף לו
רעה שמהשוגג נעשה מזיד ע"י הוכחתו. וזה הוכח
את עמיתך שיוכיח גם את עצמו בעת התוכחה, וע"י
זה לא עליו החטא כי דבריו יהיו מקובלים ויעשו
רושם להשיב חברו מעוות, משא"כ אם לא יתקן מעשיו
מקודם אזי על ידי תוכחתו ינשא עליו החטא משוגג
למזיד.
ובזה
פירשתי מאמר התנא אם אין אני לי מי לי? עפ"י
מה שכתב בינה לעתים דרוש כ' זה ספר תולדות
אדם כו' ביום הבראם היינו אם מתקן מעשיו
הוה כמו שברא א"ע וכמו שאמרו ועשיתם, כאלו
עשיתם עצמיכם, וכל המלמד את חברו תורה כאלו
ילדו. וכמו שנאמר את הנפש אשר עשו וכו' והכוונה
הוא שמלמדו תורה לשמור ולעשות ומזכה לחייבייא,
וזה באם מתקן מעשיו קודם והוא נקרא של עצמו
אפשר לו לזכות גם לאחרים ויהיו נקראים שלו.
משא"כ אם אין אני לי שהוא עדיין לא תיקן
מעשיו ואינו נקרא שלו בודאי לא יכול לתקן
אחרים. שם ליקוטים על התורה
עמקי
חכמה
המקובלים
אומרים כי בליל שבועות טוב לעסוק בעמקי התכמה והם
סודות הק' כמעט מעשה מרכבה, ומי יודע בזה? אך
נוכל לומר כי עמקי החכמה היא אהבה ויראה להשי"ת,
כי הוא מוסתר בעומק הלב, וזהו ש"כ הנסתרות
לד' אלקינו זו אהבה ויראה והנגלות הם שאר
המצוות שהכל רואים, כמו תפלין וציצית וכדומה.
לכן טוב בלילה זה לקבוע בלב כל אחד ואחד
אהבתו ויראתו והם עמקי חכמה זר זהב. כתר תורה השמטות
בזכות
הדורות הבאים
וזאת
היתה תפלת אברהם אולי יש חמשים צדיקים בתוך
העיר, היינו שעדיין אינם בפועל רק בכח והם
עתידים לצאת מבני העיר האף תספה כו' למען חמשים
הצדיקים אשר בקרבה דייקא, דהיינו שהם בקרב
בני העיר ולא נולדו עדיין. חלילה לך מעשות כדבר
הזה להמית צדיק עם רשע, דהיינו הצדיק שהוא עתה
עם הרשע בכח ולא יצא ממעיו עדיין רק שהוא
עתיד לצאת ממנו והיה כצדיק כרשע, פירוש, שאם
לא תשגיח לטובה על הצדיק שעתיד להוולד רק תדונהו
על הזמן של עכשיו באשר הוא שם א"כ יהיה דין הצדיק
עם דין הרשע שוה, כמו שלחובה אינן דן אלא לפי
מעשיו דהשתא. כן גם לטובה אינו דן אלא לפי
הזמן של עכשיו. ובאמת מדה טובה מרובה ממדת
פורעניות, וראוי לבעל החסד ב"ה וב"ש שיהיה
מטה כלפי חסד לדין לטובה אף על העתיד כמו שהוא
באמת מדתו של הקב"ה. וע"ז השיבו הקב"ה אם
אמצא בסדום חמשים צדיקים שהוא בדרך מציאה כדאיתא
בב"מ מאי מצאתי' ראיתי' ונשאתי כו' --עיין
שם בסידורו של שבת שורש הרביעי ענף ב.
-- והנה
ביציאת מצרים ג"כ לא הספיקה זכות ישראל לגואלם
כמו שמצינו הרבה פעמים במדרשים אלא שהקב"ה
צירף זכות ישראל אשר יקיימו אח"כ התורה וצירף
לטובה זכות הדורות הבאים עד סוף עמידת ימי
העולם. ובזה מפרש בס' הנ"ל הפסוק ויושע ה'
ביום ההוא את ישראל היינו שבכל יום ויום שאנו
קוראים השירה באותו יום עצמו היתה התשועה שהקב"ה
היודע עתידות צירף את כל הזכויות מהדורות הבאים
והוא שעמדה לאבותינו לגאלם ממצרים. זכותא דאברהם
דרוש לשבת הגדול.
הקב"ה
מצילנו מידם
ברוך
שומר הבטחתו לישראל -- דהיינו שלא יתקלקל ע"י
החטאים והקב"ה ברוב רהמיו מסבב סיבת למען
ישובו ישראל בתשובה שלמה, והקב"ה חשב הקץ
לעשות שיהיה במועדו ונמנו אף שלא היו ראויים
לזה, היינו ע"י גודל צער השעבוד שהוכרחו
להתפלל מתוך עומק הלב, וגם על ידי הנסים
שראו בעיניהם שעשה הקב"ה במצרים כי הכירו כי
לה' הארץ וע"ז היתה הבטחה ועבדום ועינו אותם.
וגם את הגוי אשר יעבודו דן וגו' אחר כך אמר שגלות
מצרים היתה גודל סיוע לאבותינו ולנו, שבכל
דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וחלילה היו
יכולים ישראל להתייאש וליצא מהדת ע"י מרבית
הצרות, רק ע"י מה שראו הגאולה במצרים נתחזק
לבם ביראת ה' להאמין בו שיקיים דבריו לגאלנו
גאולה שלמה, וע"י הצרות באים לידי תשובה. וכמאמרם
ז"ל על פסוק ופרעה הקריב שהקריב את לבם של ישראל
לאביהם שבשמים והצרות הם לטובה למרק העוונות
וגם לקרב את לבם של ישראל לתשובה. ולזה מסיים
והקב"ה מצילנו מידם, דהיינו שמיד השונאים
בעצמם שחושבים לכלות את ישראל מהם באה ההצלה
שהגזירות שלהם גורמות שישראל ישובו בתשובה,
וגם הצער הוא למירוק עוונות שלא ידונו ביסורי
גיהנם, וכמאמרם הקב"ה בירר לו מלכיות והוא
לטוב והצלה לנו. שם דרוש
לשבת הגדול
בוכה
על שחשדוהו
בגמ' יומא מפני מה פורש ובוכה על
שחשדוהה --יש לתמוה הלא אמרו חז"ל אשרי מי
שחושדין ואין בו אלא בכה ושאל "פאר וואס בין
איך אזוי איינער וואס מען זאל קענען מיך חושד
זיין? והם נכשלים על ידי זה שחושדים בכשרי זר זהב כתר תורה השמטות
בבוא
צרה על ישראל
בבוא
שום צרה על איש ישראלי העיקר הוא שמחוייב להצדיק
עליו את הדין שהוא ראוי לזה לפי מעשיו הרעים
,כמו שמצינו בדוד המלך שהיה תולה כל הענין לא
במקרה חלילה, רק מה' יצא למרק עוונותיו. ועי"ז
ישוב אל ה' וירחמהו. משא"כ באם תולה במקרה חלילה
או שבועט ביסורין שע"י זה כופלים לו יסוריו
כדאיתא בתנא דבי אליהו; משל לפרה המבעטת כופלים
לה החבלים. והנה מצינו בלשון המשנה רואה אני
את דברי אדמון. ופירושו שדברי אדמון ישרו בעיניך
וזה הוא ה' לי בעוזרי אימתי כשאני אראה בשונאי, היינו
שיודע אני בעצמי שלפי מעשי ראוי לי השונאים
המעיקים ומצדיק עליו את הדין ואז ירחמהו עושהו
כי הפץ חסד הוא ורוצה בתשובה. זכותא דאברהם ליקוטים על תהלים
איש
אמונים
פעם אחת
בהיותי בחדר קדשו של אדמו"ר מקאצק זי"ע הבנתי
פירוש הפסוק איש אמונים מי ימצא והא כתיב
אחד מאלף מצאתי אלא כך פירושו איש אמונים
הנאמן באמת אין למצוא כי הוא באמת בהסתר גדול
זר זהב כתר תורה השמטות
למען
הקיצור
וישלח
פירש רש"י כל תיבה שצריכה למ"ד בתחילתה הטיל
לה הכתוב ה' בסופה. ויש להקשות; מה יותר בזה
הלא ל' היא אות אחת כמו ה' ומה נ"מ מה בא ללמדנו
בזה? אלא שרש"י למדונו בזה שימעט האדם בדיבורו
בכל מה שאפשר כמ"ש בגמרא לעולם ילמד אדם בלשון
קצרה כן ימעט האדם לשמש בכלי הדיבור האות ה'
היא אתא קלילא כי קל להוציאה מהאות ל' כידו. שם השמטות.
פתיחה
לדרוש לשבת הגדול
החל
בעשור לחודש הראשון -- רבון העולמים ישמור
את עמו בית ישראל כבבת עין וכאישון, כי בנו
בחר מכל עם ולשון, ויאמר במהרה להשיב שובינו
מבשן וכימי צאתנו ממצרים יראנו נסים ונפלאות
לפני כל עם ולשון. זכותא
דאברהם בהתחלה.
תשובה
לבנו רבי זאב וואלף מסטריקוב
החיים
והשלום טובה וברכה לידידי בני חביבי ויקירי
המופלג החריף ובקי ושנון החכם השלום מר"ה
זאב וואלף נ"י
אודיעך
מבריאותי ב"ה יוסף ה' חיים ושלום לנו ולכל ישראל.
ידידי בני מה שכתבת בענין בתי אבות אשר
עסקנו יפה כתבת כי הדבר במחלוקת שרוי ובעת
אשר דברתי אתך בפה לא ידעתי כי יש חולקים על
הרמב"ם בזה. ועיין במזרחי פ' צו גם הוא כתב כדברי
רש"י, ומה שפלפלת בענין זה נהניתי, כי דבריך
נאמרים בשכל הישר, אך מה שכתבת במכתבך האחרון
להקשות על שיטת הרמב"ן ממנחות איני רואה
סתירה לדבריו כמו שכתבת בעצמך דמ"מ לא היה שופר
להם ומה שכתבת המשמעות מתיבת הכהנים דקדוק
קלוש הוא, ואין בזה מההכרח כלל גם מ"ש דא"כ היה
צריך להתחלק לשמונה וכתבת דרחוק לומר שאותו
בית אב עבד גם לשבת הבאה- לדעתי אינו רחוק
כיון שלכל בית אב היה לו יום מיוחד באותו המשמר,
וא"כ ממילא הבית אב שהיה זמנו בשבת היה חלקם
מקצת יום שבת הזה והנשאר לשבת הבאה שיהיה חלקם
יום ולילה שוה לשאר בית אב ובעיקר המחלוקת
שבין רש"י והרמב"ם לדעתי נראה טעם הסוברים
שהיה מתחלק רק לששה דפשטות הברייתא בסוכה )נו
ע"ב( משמרה היוצאה וכו' משמע הכי. ולדברי הרמב"ם
יש מהדוחק קצת שמשמרה לאו דוקא, ואמנם לשיטת
הרמב"ם יש סמך ממתניתין יומא לט הסגן מימינו
וראש בית אב משמאלו דמשמע דבכל יום היה
ראש בית אב, ולשיטת החולקים צריך לדחוק דאם
היה בשבת היה הראש משמר במקומו וכל כי האי לא
הוה ומהיק מלפרש ועיין בלשון הרמב"ם פ' ד
מהל' כלי המקדש שכתב ולכל בית אב ואב ראש אהד
ממונה עליו עכ"ל אפשר שכיון למ"ש לחזק דבריו
הקודמים
ואומר
לו שלום וחיים וישועה שלמה במהרה
ממני
אביך הדו"ש באהבה
הקטן
אברהם במו"ה רפאל ז"ל
זר
זהב כתר תורה בסוף
ממנהגיו
כשנכנס
לביתו אמר מיד שלום עליכם כו' רבון העולמים
עד שעושים רצונך אשת חיל וגו'. ולפעמים אמר
שתי פעמים אשת חיל, אח"כ למד עם בניו בעמידה
ורוב פעמים עד צאת הכוכבים, וקרא ג' פרשיות
של ק"ש ובימי הספירה ספירת העומר ואח"כ קידש
על הכוס בעמידה, ולא היה נוהג ליקח ב' בדי הדס
להריח בהם קודם הקידוש, והיתה לו כוס מיוחדת
של כסף לקידוש הלילה לבד, והיה מקדש על יין
צמוקים מזוכך, ולקח הכוס מעל השלחן בב' ידיו
ולא מזולתו ואחזו ביד ימינו לא על כף היד
רק אצבעותיו מקיפין הכוס ומקדש מעומד. מיד
בהתחלה היה מזמר זמר האר"י ז"ל אזמר בשבחיה
וסיים בחרוז שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר
כו' והיה אומר ומדאני אסא לארוס וארוסה וכן
בשית נהמי לסטר אע"ג שלא היו לו ב' בדי הדס
וי"ב לחמים, והיה מזמר זמירות האר"י ז"ל גם בשבת
שחל בו יו"ט וחוה"מ וכמדומה לי שבליל פסח שחל
בשבת לא היה אומר הזמירות של שבת. באמצע הסעודה
היה מזמר זמר כל מקדש שביעי ומנוחה ושמחה
יחד והיה כופל החרוז האחרון בכל הזמירות, והיה
מחלק משיורי מאכל שלו לכל המסובים. ופעם אחת
אמר שיש לזה יסוד מהירושלמי סנהדרין בסעודה
קידוש החודש שהיה דרכן לעשות בלילה בביהכנ"ס
דרבי ייוחנן הוה עלי לכנישתא בצפרא ומלקט פרורין
ואמר יהא חלקי עם מאן דקדיש ירחא הכא, הרי דשיורי
מאכל מסעודת מצוה משוה ליה כאלו עסוק במצוה
בעצמו. היה פזרן גדול בצדקה. וכל מה שנתנו
לו הדורשים לשכנו הכל פזר לאביונים ולא
נהנה מהם מאומה, והיה רושם וכותב כל אשר היה
מחלק לצדקה והיה מקפיד שלא להלוות אפילו לקרוביו
ולבניו בלא שטר. מאוד היה נזהר שלא לדבר
משום אדם ואפילו בשבחו. שמעתי כי מעת שנפטר
אביו הר' רפאל ז"ל היה נוסע בכל שנה לקבל פני
אמו האלמנה הצדקת אשת חיל מ' ראדא ז"ל בעיר זגיערז'
לכבדה ולשמח נפש אלמנה. ובכל פעם עשה לו
בגד חדש ללבוש לכבודה. ובכל פעם היו נאספים
לכבודו כל הרבנים והגדולים אשר בסביבות
עיר הנ"ל לקבל פניה. לא היה רושם בסכין על הלחם
קודם ברכת המוציא בשבת כיש נוהגין, ופעם אחת
ראה שאנכי רשמתי על הלחם והראה לי אח"כ במנ"א
שכתב שיש מדקדקים לרשום כו' ואמר לי אינך צריך
להיות מדקדק יותר ממני. ויעש אברהם תמה-תמה.
"קינה"
חדשה
רבי אברהם
מטשכאנוב רגיל היה בכל תשעה באב לבוא לבית
הכנסת ו"קינה" חדשה בידו הוא היה אומר את הקינות
ולאחו שסיים זרק את ה"קינה" לתיבה שמהחת
לבימה משנשאל לפשר מנהגו זה אמר הרי בטוח
אני שבמשך השנה יבוא הגואל ולא יהא עוד
צורך לומר קינות מנהגי ישראל "רשומות" כרך א'