רבי שניאור
זלמן מלאדי
נולד
לאביו ר' ברוך ביום י"ה אלול תק"ה בלאז'ני שברוסיה
הלבנה כשהיה בן שמונה מסרו אביו לחינוך לרבי
ישכר בר מקובילניק, הרב והמוכיח בלובביץ. שלש
שנים למד אצלו. והמורה יעץ לאבי הנער לשלחו
למקום תורה כי לע אין יותר מה ללמדו. הנער
בן י"א נשלה לויטבסק. שקידתו בלמודים והצטינותו
בידיעת התורה עוררו תשומת לב הרבים. משנודע
דבר כשרונו היוצא מן הכלל ונטיתו החזקה למדעים
עיוניים ,רצה שר הפלך להכניסו לאקדמיה למדעין
שבויטבסק. רשנ"ז יוצא לווילנא, הוא נשאר
בה אך זמן מועט והולך למזריטש. האוירה בחצר
המגיד שובה את לבו והוא לא עזבה עוד. הצעיר
הלמדן הוכנס לחוג המצומצם של תלמידי המגיד
וכבש לעצמו מקום בראש ב"חבורה הקדושה". עם
פטירת התורה הוטלה על רשנ"ז הנהגת החסידות
בליטא, מבצר המתנגדים. תוך תנאים קשים הוא מצליח
להקים בה תנועה גדוֹלה ומרכזה לאז'ני. נסיונותיו
למצוא דרך להגר"א עלו בתוהו והוא ותנועתו נרדפו
קשות ע"י המתנגדים הקנאים. פעמיים נאסר בגלל
הלשנות וישב בבית הסוהר בפטרבורג פעם מחוהת"ם
עד י"ט כסלו תקנ"ס. י' ט כסלו יום השחרור חג
לחסידי חב"ד ופעם מד' כסלו עד כ"א בו תקם"א
רשנ"ז
יוצר את שיטת חב"ד הכסה בינה דעת ובכך עורר
לעצמו התנגדות חזקה בקרב חוגי החסידים שראו
בה סטיה מההסידות המקוֹרית. בתחילת שנת תקס"ד
התיישב הרב בלאדי באחזת מעריצו הנסיך לובומירסקי.
בימי מלחמת נפוליאון נמנה הרב על מתנגדיו ההריפים
וכשכבשו הצרפתים את גלילות רוסיה ברח הרב
עם מלויו לפנים המדיה ועד לאוראל הגיע. במוצ"ש
כ"ד טבת תקע"ג נפטר בכפר פיינא שעל יד קורסק
ומנוהתו כבוד בהאדישץ שבפלך פולטבה. הגדול
שבשלשת בניו רבי דוב בר שהתישב בלובביץ
ירש את מקומו.
בפקודת המגיד ממזריטש חיבררשנ"ז
את ה"שלחן ערוך" וקבע את "סדר התפלה". תורותיו
כונסו בשני ספרים "תורה אור" על בראשית ושמות
ו"לקוטי תורה" על ויקרא במדבר דבריה שיר
השירים ועוד. כן נדפסו "ביאורי הזוהר" שלו
ספרו. העיקרי הוא ה"ספר של בינונים" ה"תניא",על
שם התחלת הספר ספר היסוד לחסידות חב"ד.
אחדות
פשוּטה
שם שהקב"ה
מהותו ועצמותו ודעתו הכל אהד ממש אהדות
פשוטה ולא מורכבת כלל כן הענין ממש בכל
מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים
כגון חנון ורחום והסיד וכן מה שנקרא חכם
וכן רצונו וכיו"ב אין רצונו וחכמתו וכו' מוסיפים
בו ריבוי והרכבה ח"ו במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו
ורצונו והכמתו ובינתו ודעתו ומדת הסדו ורחמנותו
ותפארתו הכלולת מחסדו וגבורתו. וכן שאר
מדותיו הקדושות הכל אחדות פשוטה, שהיא היא
עצמותו ומהותו,
דרך
ההמשכה והאצילות איך ומה ידוע למשכילים
והנה אין לנו עסק בנסתרות אך הנגלות לנו להאמין
אמונה שלמה דאיהו וגרמוהי חד היינו מדותיו
ורצונו והכמתו ובינתו ודעתו עם מהותו ועצמותו
המרומם רוממות אין קץ מבהינת השגה, ולכן גם
יחודו עם מדותיו אינו בבחינת השגה, ולכן נקראו
הספירות בזוהר הקדוש רזא דמהימנותא שהיא האמונה
שלמעלה מן השכל משנה
חב"ד משנת האלהות
על הספירוֹת
הנה כללות הי"ס שבנשמת האדם נודע
לכל [בדרך כלל. בכ"י ליתא] שהמדות נחלקות בדרך
כלל לז' מדות, וכל פרטי המדות שבאדם באות מאחת
מז' מדות אלו, שהן שורש כל המדות וכללותן, שהן
מדת החסד להשפיע בלי גבול, ומדת הגבורה לצמצם
מלהשפיע כ"כ, או שלא להשפיע [נ"א כל עיקר] כלל
,ומדת הרחמים לרחם על מי ששייך לשון רחמנות
עליו, והיא מדה ממוצעת בין גבורה לחסד, שהיא
להשפיע לכל, גם למי שלא שייך לשון רחמנות עליו
כלל, מפני שאינו חסר כלום ואינו שרוי בצער כלל.
ולפי שהיא מדה ממוצעת נקראת תפארת, כמו בגדי
תפארת עד"מ, שהוא בגד צבוע בגוונים הרבה מעורבי'
[בו בכ"י ליתא] בדרך שהוא תפארת ונוי. משא"כ בגד
הצבוע בגוון אחד לא שייך בו לשון תפארת, ואח"כ
בבוא ההשפעה לידי מעשה, דהיינו בשעת ההשפעה
ממש צריך להתיעץ איך להשפיע בדרך שיוכל המקבל
לקבל ההשפעה, כגון שרוצה להשפיע דבר חכמה ללמדה
לבנו אם יאמרנה לו כולה כמו שהיא בשכלו לא יוכל
הבן להבין ולקבל, רק שצריך לסדר לו בסדר וענין
אחר דבר דבור על אופניו מעט מעט, ובחינת עצה
זו נקראת נצח והוד שהן כליות יועצות וגם [נ"א
והן] תרין ביעין המבשלים הזרע שהיא הטפה הנמשכת
מהמוח, דהיינו דבר חכמה ושכל הנמשך משכל האב
שלא יומשך כמו שהוא שכל דק מאד במוחו ושכלו
רק ישתנה קצת מדקות שכלו ויתהווה שכל שאינו
דק כ"כ, כדי שיוכל הבן לקבל במוחו והבנתו והוא
ממש עד"מ כטפה היורדת מהמוח שהיא דקה מאד [מאד]
ונעשית גסה וחומרית ממש בכליות ותרין ביעין
וגם נו"ה נקרא שחקים ורחיים ששוחקים מן לצדיקים
כמו הטוחן [חטים] ברחיים עד"מ, שמפרר החטים לחלקים
דקים מאד, כך צריך האב להקטין השכל ודבר חכמה
שרוצה להשפיע לבנו ולחלקם לחלקים רבים, ולומר
לו מעט מעט במועצות ודעת. וגם בכלל בחינת נצח
הוא לנצח ולעמוד נגד כל מונע ההשפעה והלימוד
מבנו מבית ומחוץ. מבית, היינו להתחזק נגד מדת
הגבורה והצמצום שבאב עצמו שהיא מעוררת דינים
ברצונו על בנו לומר שאינו ראוי לכך עדיין. (בכ"י
נרשם חסר) ובחי' יסוד היא עד"מ ההתקשרות שמקשר
האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו עמו, באהבה ורצון,
שרוצה שיבין בנו, ובלעדי זה גם אם היה הבן שומע
דבורים אלו עצמם מפי אביו [שמדבר בעדו ולומד
לעצמו. לא היה מבין כ"כ כמו עכשיו שאביו מקשר
שכלו אליו ומדבר עמו פא"פ באהבה וחשק שחושק
מאד שיבין בנו. וכל מה שהחשק והתענוג גדול כך
ההשפעה והלימוד גדול, שהבן יוכל לקבל יותר
והאב משפיע יותר, כי ע"י החשק והתענוג מתרבה
ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו,
(וכמו עד"מ בגשמיות ממש רבוי הזרע הוא מרוב
החשק והתענוג ועי"ז ממשיך הרבה מהמוח ולכן
המשילו חכמי האמת לזיווג גשמי כמו שית'). והנה
מדות אלו הן בחי' חיצוניות שבנפש ובתוכן מלובשות
מדות פנימיות שהן בחי' אהוי"ר כו' דהיינו עד"מ
באב המשפיע לבנו מחמת אהבתו ומונע השפעתו מפחדו
ויראתו שלא יבא לידי מכשול ח"ו. ומקור ושרש
מדות אלו הפנימיות והחיצוניות הוא מחב"ד שבנפשו
כי לפי שכל האדם כך הן מדותיו, כנראה בחוש שהקטן
שהחב"ד שלו הן בבחי' קטנות כך כל מדותיו, הן
בדברים קטני הערך, וגם בגדולים לפי שכלו יהולל
איש, כי לפי רוב חכמתו כך הוא רוב אהבתו וחסדו
וכן שאר כל מדותיו פנימיות וחיצוניות מקורן
הוא מחב"ד שבו. והעיקר הוא הדעת שבו הנמשך מבחי'
החו"ב שבו כנראה בחוש כי לפי שינוי דעות בני
אדם זה מזה כך הוא שינוי מדותיהם. והנה כ"ז הוא
רק עד"מ לבד כי כ"ז הוא בנפש השכלית התחתונה
שבאדם הבאה מקליפת נוגה. אך באמת לאמיתו בנפש
העליונה האלהית שהיא חלק אלוה ממעל כל המדות
פנימיות חיצוניות הן לה' לבדו כי מחמת אהבת
ה' ומרוב חפצו לדבקה בו הוא חפץ חסד כדי לדבוק
במדותיו כמארז"ל ע"פ ולדבקה בו הדבק במדותיו,
וכן במדת הגבורה להפרע מן הרשעים ולענשם בעונשי
התורה וכן להתגבר על יצרו ולקדש א"ע במותר לו
ולעשות גדר וסייג לתורה מפני פחד ה' ויראתו
פן יבא לידי חטא ח"ו. וכן לפאר את ה' ותורתו בכל
מיני פאר ולדבקה בשבחיו בכל בחי' נפשו דהיינו
בהתבוננות שכלו ומחשבתו גם בדיבורו וכן לעמוד
בנצחון נגד כל מונע מעבודת ה' ומלדבקה בו ונגד
כל מונע מלהיות כבוד ה' מלא את כל הארץ, כמלחמות
ה' אשר נלחם דהע"ה, וכן להשתחוות ולהודות לה'
אשר מחיה ומהוה את הכל והכל בטל במציאות אצלו
וכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. ואף שאין
אנו משיגים איך הוא הכל אפס ממש קמיה אעפי"כ
מודים אנחנו בהודאה אמיתית שכן הוא באמת לאמיתו,
ובכלל זה ג"כ להודות לה' על כל הטובות אשר גמלנו
ולא להיות כפוי טובה ח"ו, ובכלל זה להודות על
כל שבחיו ומדותיו ופעולותיו באצי' ובריאות
עליונים ותחתונים שהם משובחים עד אין תכלית
[נ"א חקר] ונאים וראוים אליו ית' וית', והוא מלשון
הוד והדר. וכן במדת צדיק יסוד עולם להיות נפשו
קשורה בה' חיי החיים ולדבקה בו בדביקה וחשיקה
בחשק ותענוג נפלא. ובמדת מל' לקבל עליו עול
מלכותו ועבודתו כעבודת כל עבד לאדונו באימה
וביראה. ומקור ושורש כל המדות הן מחב"ד דהיינו
החכמה היא מקור השכל המשיג את ה' וחכמתו וגדולתו
ומדותיו הקדושות שמנהיג ומחיה בהן כל העולמות
עליונים ותחתונים, ובינה היא ההתבוננות בהשגה
זו באורך ורוחב ועומק בינתו להבין דבר מתוך
דבר ולהוליד מהשגה זו תולדותיה שהן מדות אהוי"ר
ושארי מדות הנולדות בנפש האלהית המשכלת ומתבוננת
בגדולת ה' כי לגדולתו אין חקר. ויש בחי' גדולת
ה' שע"י התבוננות הנפש האלהית בה תפול עליה
אימתה ופחד שהיא יראה תתאה שהיא בחינת מלכות,
ויש בחי' גדולת ה' שממנה באה יראה עילאה יראה
בושת. ויש בחינה שממנה באה אהבה רבה ויש בחינה
שממנה באה אהבה זוטא וכן במדות החיצוניות שהן
חסד כו' ובכולן צריך להיות מלובש בהן בחינת
הדעת שהוא בחינת התקשרות הנפש הקשורה ותקועה
בהשגה זו שמשגת איזה ענין מגדולת ה', שממנה
נולדה בה איזה מדה מהמדות כי בהיסח הדעת כרגע
מהשגה זו מסתלקת ג"כ המדה הנולדה ממנה מהגילוי
בנפש אל ההעלם להיות בה בכח ולא בפועל. ולכן
נקרא הזיווג בלשון דעת מפני שהוא לשון התקשרות.
וזהו בחי' דעת תחתון [נ"א הדעת התחתון] המתפשט
במדות ומתלבש בהן להחיותן ולקיימן. ויש בחינת
דעת העליון שהוא בחינת התקשרות וחיבור מקור
השכל המשיג עומק המושג שהוא כנקודה וכברק המבריק
על שכלו שיתפשט למטה ויבא עומק המושג לידי
הבנה בהרחבת הביאור באורך ורוחב שהיא בחינת
בינה הנק' רחובות הנהר כמו שיתבאר במקומו: אגרת הקדש ט"ו
ד'
שעורי קומה בעולמות
אף
כי ה' אחד יחיד ומיוחד אעפ"כ ההארה הנמשכת
מרוח פיו ית' מתחלקת לד' מדרגות שונות שהן ד'
עולמות; אצילות, בריאה, יצירה ועשייה. השינוי
הוא מחמת צמצום האור שלא יהא מאיר כ"כ בעולם
הבריאה כמו בעולם האצילות, אבל אין שום
שינוי בעצמות השכינה וגם בבחינת ההארה הנה
ההארה שבאצילות בוקעת המסך ומתלבשת בבריאה,
וכן מבריאה ליצירה, ומיצירה לעשייה. ולכן
אור א"ס שבעולם האצילות הוא ג"כ בעשייה. וזהו
ענין השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה
למדרגה ע"י ריבוי הלבושים המסתירים את האור
וההיות שממנו ית' עד שנברא עוֹה"ז הגשמי
והחומרי ממש. עשר ספירות בכל אחד מד' העולמות,
בעולם
האצילות איהו והיוהי וגרמוהי חד, בעולם הבריאה
איהו והיוהי חד, איהו וגרמוהי לאו חד בהון,
עולם האצילות למעלה מהשגה והבנה לשכל נברא,
כי הכמתו ובינתו ודעתו של א"ס מיוחדות בו
בתכלית היחוד, יחוד נפלא ועצום, ביתר שאת
ויתר עוז לאין קץ מבעולם הבריאה, עולם האצילות
מדור לצדיקים שעבודתם בבחינת מרכבה ממש לאין
סוף, כדי לברוא עולם הבריאה שהוא נשמות
ומלאכים עליונים אשר עבודתם לה' היא בבהינת
חב"ד וכן עובדי ה' באהבה ויראה הנמשכות מן
הבינה והדעת בגדולת א"ס היה צמצום עצום כדי
שיוכלו שכלים נבראים להשיג איזו השגה באור
א"ס כפי כח שכלם שלא יתבטלו ממציאותם.
בעולם
היצירה מאירות מדותיו של א"ס לבדן, שהן אהבתו
ופחדו וכו' זאת היא עבודת המלאכים,תמיד יום
ולילה לא ישקוטו לעמוד ביראה ופחד, וכן עבודת
הצדיקים ושאר נשמות ישראל שעבדו את ה' בדחילו
ורחימו טבעיים המסותרות בלב כללות ישראל,
האור שבעולם הבריאה הוא בחינת א"ס לגבי
עולם היצירה וכן מיצירה לעשייה שם משנת האלהות
אספקלריא
של השכינה בתוך הפרט
בחינת
שכינה באדם היא הארת הכמה עילאה בנקודת פנימיוי
הלב היינו בהינת ניצוץ אלהות שבנפש האלהית
שהוא אצל כל אדם בבהינת גלות ושביה היא
בהינת גלות השכינה ממש משיה בא בהיסח הדעת
לכללות ישראל היינו יציאת השכינה הכללית מהולות
לעד ולעולמי עולמים שם משנת
השנינה
גוף וּנשמה
תפלה
או ברכה בלא כוונה הן כגוף בלא נשמה כמו שאין
עטך ודמיון כלל בין בהינת אור המאיר בגוף
לגבי בהינת אור המאיר בנשמה כך אין ערך ודמיון
כלל בין הארת אור א"ס המאירה בכוונת
התפלה שע"י מדבק מהשבתו ושכלו בו ית' ובין
תפלה שלא בכוונה שם משנת התפלה
ב' נפשות
לכל
איש מישראל יש ב' נפשות, נפש אחת מצד קליפת
נוגה היא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, ממנה
באות כל המדות הרעות. ונפש השנית היא חלק
אלוה ממעל ממש ,שם משנת הבינוֹני
עצבות
ומרירות
והנה
אף אם כשיאריך הרבה להעמיק הענינים הנ"ל
להיות בנמיכת רוה ולב נשבר יבוא לידי עצבות
גדולה לא יחוש, כי לב נשבר אינו נקרא בשם
עצבות כלל עצבות, היא שלבו מטומטם כאבן
ואין חיות בלבו. אבל מרירות ולב נשבר אדרבא
הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר ואפילו
אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מהשבות
זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה
אל יפול לבו בקרבו להיות מזה עצב, גם אם יהיה
כל ימיו במלחמה זו אולי לכך נברא וזאת עבודתו
להכניע את הסט"א תמיד שם ושם
מהות
הנשמה כמו שהיא
נשמת
האדם חפצה וחשקה בטבעה ליפרד ולצאת מן הגוף
ולידבק בשוֹרשה ומקורה בה' חיי החיים, הגם שתהיה
אין ואפס ותתבטל שם במציאות לגמרי. רצון והפץ
זה בנפש אינו בבחינת טעם ודעת שכל מושג
ומובן אלא למעלה מהדעת היא בחינת חכמה שבנפש
שבה אור אין סוף. שם משנת
הנפש
שלטון
המוח על הלב
הבחירה
והיכולת והרשות נתונה לכל אדם להיות סור מרע
ועשה טוב בפועל ממש במעשה, דבור ומחשבה.
גם בשעה שהלב חומד ומתאוה איזו תאוה גשמית
בהיתר או באיסור יכוֹל להסיח דעתו ממנה לגמרי
באמרו ללבו איני רוצה להיות מובדל ונפרד ח"ו
מה' אחד בשום אופן כי המוח שליט על הלב בתולדתו
שם ושם
פלוגתת
הנפשות
לכל
איש ישראל אהד צדיק ואחד רשע יש שתי נפשות,
נפש אהת מצד הקליפה המתלבשת בדם האדם להחיות
הגוף, ונפש השנית היא הלק אלוה ממעל ממש.
וכמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות
ומתלבשת בג' לבושים קדושים כך הנפש החיונית
כלולה מעשר ספירות דטומאה. משכן נפש החיונית
בלב בחלל השמאלי, כל התאוות והתפארות ודומיהן
הן בלב, ומשכן נפש האלהית הוא במוחין שבראש.
שתי הנפשות האלהית והחיונית נלחמות זו
עם זו על הגוף. האלהית הפצה שתהא היא לבדה
המושלת עליו ונפש החיונית רצונה להפך ממש להתגבר
עליה ולנצחה שם משנת עבודת
אלהים
יסוּרים
של אהבה
כמו
אב רחמן חכם וצדיק המכה את בנו, שאין לבו חכם
להפוך עורף לנוס למצוא לו עזרה או אפילו מליץ
יושר לפני אביו הרחמן הצדיק והחסיד רק להיות
ישר יחזו פנימו, פנים בפנים לסבול הכאותיו
באהבה לטוב לו כל הימים, בחינת פנים, הוא
הרצון והחשק אשר אבינו שבשמים משפיע לבניו
כל טוב עולמים וחיי נפש וגוף באהבה ורצון
ע"י תורת חיים. ואם אינו מקבל באהבה ורצון
כאילו הופך עורף לו ח"ו,העצה היעוצה לקבל
באהבה הוא לפשפש במעשיו וכו' וכמים הפנים אל
פנים תתעורר האהבה בלב כל משכיל ומבין יקר
מהות אהבת ה' אל התחתונים אשר היא יקרה וטובה
מכל חיי העולמים, כי בחינת אהבה הוא חיי החיים
שבכל העולמות. ואז גם ה' יתן הטוב ויאר פנים
אליו בבחינת אהבה מגולה אשר היתה תחלה מלובשת
ומסותרת בתוכחה מגולה שם
משנת המוסר
כשהיתי בשנת תש"א במרסייל בצרפת קבלתי
ספר התניא מחבר א' שנדפס בשנת כת"ר ב"זוּלצבאך
היינוּ זשוֹלקיב וּבוֹ נדפסה מהדוּרא קמא
של שער התשוּבה במקוֹם מה שנדפס אח"כ במהדוּרוֹת
הרגעלוֹת עתה והנני בזה לאפשר לחבריי להשוווֹת
הראשוֹנה עם הרגילית.
לקוטי
אמרים חלק שלישי
לבאר
עניני תשובה בקצרה
תניא
בסוֹף מסכת יוּמא (דף פ"ו) שלשה חילוּקי כפרה
וּתשוּבה עם כל אחד עבר על מצות עשה כוּ' על
כריתו' ומיתות בית דין תשובה ויום כיפוּר תולין
ויסורין ממרקין. והנה מה שאמר תשובה תולה פי'
שהיא מכפרת כי היא עיקר הכפרה אלא שלא נגמר
כפרתו עד שימרק וישתטף היטב לכלוך החטא כמריקת
ושטיפת הכוס ואל זה צריך קבלת היסורין למרק
ובעבור זה כתבו הכמי הקבלה והזוהר וספרי המוסר
בספריהם כמה תעניות וסגופים לכל אשר יחטא האדם.
ובודאי כי דבריהם דברי קבלה שקבלו ברוח הקודשה
נסתרות והנעלמות שבתורה מכל מקום הלא ידוע
כי כח הנשמה מתפשטת בגוף. והנה דברי הגמרא כפשוטן
הן הן גופי תורה ובהם מתלבש כח הנשמה מפנימיות
התורה וסודותיה ומתפשטת בפנימית התורה דרך
כלל ותלוי עליה על כל קוֹץ וקוֹץ תילי תילים
מסודות כהרים התלוים בשער. ואף כאן עיקר ושורש
חיוב הסגופים והתעניות הוא מ"ש בנמרא ומרומז
כאן במאמר ויסורין ממרקין וע"ז רמזו כמה סוֹדות
עד היכן מגיעים שורש הענינים מלמעלה וכן כמה
תעניות לכל חטא: לחטא זה כך וכך תעניוֹת. ולחטא
זה כך וכך תעניות ולכעס קנ"א תעניות ולליצנוּת
ק"ך תעניות וכיוצא בהן בשאר עבירות מבואר בספריהם
כאשר קבלו ברוח קדשם שבזה השיעור יומרק ויושטף
ליכלוך החטא זה וקבלה בידינו מרבותינו ז"ל
שאפילו עבר עבירה כמה פעמים די להתענות שלשה
פעמים כשיעור אשר מבואר כספריהם לכל חטא אשר
יחטא ( ועיין בתשובת חוט השני סי' מ"ז וּבספר
יסוד יוסף פרק י"א) כגון על דרך משל למי שהוֹצי'א
זרע לבטלה יתענה ג"פ פ"ד תעניות שהם מספר רנ"ב
תעניות. וכן על ד"ז לכל חטא ועון. והנה בעבור
שבדורינו זה אין ביכולת כל אחר ואחד לקיים
אף מספר תעניות הקצובים וכתוכים שם לזאת עצה
היעוצה שלא יתענה כי אם לפי כחו- וחטאיו בצדקה
פרוק כשיעור הכתוב בפוסקים בעד כל תענית אשר
יחסר לו ממנינו ח"י גדילים לקופת ארץ ישראל
שהיא הצדקה הגדוֹלה שבצדקוֹת כי כל ארץ ישראל
מזבח כפרה כשארז"ל וכפר אדמתו עמו. ובזה ימורקו
עונותיו כלם כאלו השלים כל התעניות במספרם. שהרי כל עיקר
ענין התעניות מפני שהוא נחשב כקרבן וכתיב (משלי)
עשות צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח ואם קשה עליו
לשלם בפעם אהת ישלם מעט מעט כפי אשר יומשך כמספר
הימים אשר היה מתענה וכל זה אינו מעיקר התשובה
כאשר השבו ההמון ולא זהו עיקר הטהרה רק זה הוא
הגמר והמירוק כמו שכתבתי לעיל. אמנם לבאר עיקר
מהות התשובה שהכפרה תלויה בה הנה תשובה היא
מלשון השבה כמו שכתוב (ויקרא ה') והשיב את הגזלה
אשר גזל שצריך להשיב איזה דבר שניטל ממקומו
ולהחזירו אל מקומו כבתחלה ולא זאת היא החרטה
בלבד כי אפילו הרשעים הם מלאים חרטה כמשאמרז"ל, ולכאוּרה
לא שייך לשון זה בשאר עבירות זולת בגזלה ובגניבה
כי .אם לא גזל וגנב מה ישיב?
וגם
להבין ענין תשובה עילאה ותשובה תתאה, כי כתוּב
בזוהר הקדוש שעל פגם הברית אין מועיל תשובה
ופי' בס' ראשית הכמה דתשובה תתאה אינה מועיל
אבל תשובה עילאה מועיל וודאי כי אין לך דבר
שעומד בפני התשוּבה. וכן להבין מה שכתוב בזוהר מהו
תשובה תשוב ה'. ולהבין ג"כ עניני כרת ומיתה בידי
שמים שהמשמעות בכמה מקומות שבדורות הראשונים
כשהיה אדם חייב מיתה בידי שמים או כרת היה
מת ממש ונפרד מחיי עוה"ז לגמרי כמו שכתוב בירמי'.(סי'
כ"ה) גבי חנני' בן עזור שנתחייב מיתה בידי שמים
ומת בחודש השביעי. ועתה בדורות הללו כמה אנשים
עברו תורות הפרו ברית ונתחייבו כרת ומיתה בידי
שמים ואעפ"כ האריכו ימים ושנים והולידו בנים
ובנות ואין חרצובות למותם והתורה היא נצחיית
ולא יחליף ולא ימיר דתו?
אך
הן אמת כי הנה הכרת דכתוב בתורה היא מה שכתוב
ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני י"י כי הנה יש להבחין
במה נפלינו אנחנו עמו ב"י מכל העם אוה"ע עכו"ם
' שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר חסידי
אומות העולם נקרא ולא נעקר שם אוה"ע ממנו עם
היותו נקרא חסיד ובאחנו ב"י הוא להיפך שאפילו
הוא רשע ואת פשעיהם נמנה ובשם ישראל יכונה
פושעי ישראל אמנם הנה מודעת זאת דהנה כתיב
(דברי' ל"ב) בהנחל עליון נוים בהפרידו בני ארם
וגו' כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו; פי' ע"פ מה שאמרו
חז"ל שלשה, שותפין באדם כו' הקב"ה נותן בו נשמה
וכו' והנה באומ"ה ובכל הברואים יש ג"כ שלשה שותפין
כו' שהקב"ה נותן נשמה לכולן ומחיה את כולם, אך ההפרש כי
נשמת האוה"עה הם נשפעים מהשרים העליונים אשר
משכנם במדורות והיכלות החיצונים והשר של כל
מדינה הוא מקור וחיות רוחני של מדינתו להשפיע
לכל הברואים שבה אפילו לבהמות ועופות וצמחי
האדמה. והשרים העליונים הם מקבלים חיותם מן
השמרים ותמצית ממה שנשפע אליהם מן מדרגות האחרונים
שבמלאכים מסטרא דקדושה והם מקבלים ממה שלמעל'
מהם כי גבו' מעל גבוה וגו' ולא באלה חלק יעקב
כי חלק י"י עמו פי' שעמו רוח פיו ית' שממנו נשפעות
הנשמות כדאמרינן ואתה נפחת בי וכדכתיב (בראשית
ב') ויפח
באפיו נשמת היים ואמרו בזוהר מאן דנפח מתוכיה
נופח כמו למשל אדם נופח ברוה פיו שההבל היוצא
הוא מפנימיותו ומתוכו כך כביכול מקור כל נשמות
ישראל יוצאות מרוח פיו ית' שמו שהיא ה' אחרונה
של שם הוי' לפי שהברת ה"הא" מקור ההבל של אותיות
המתחלקות לה 'מוצאות הפה כידועי" וכמאמר ובאתא
קלילה דלית ב'ה מששותא וכדכתיב (שם) בהבראם
ודרז"ל בה' בראם ומקור ההבל של רוח פיו ית"ש
הוא במחשבתו ית"ש ע"ד ישראל עלו במחשבה תחלה אשר
היא רמוזה בה' ראשונה של שם הוי"ה ונמשכות נשמות
ישראל מרוח פיו לגוף האדם בעוה"ז דומה למשל
כחבל הנמשך ויורד מלמעלה' למטה, וראשו אחר אחוז
מלמעלה וקצה החבל יורד למטה לגוף האדם וזהו
חבל נחלתו. והנה כמולמשל באדםמ דגשמי דנופח לאיזה
מקום כגון בריאה של בהמה כשיש איזה דבר מפסיק
בינו למקום ההוא אזי לא יבא שם הרוח כי בו ית'
נאמר (ישעי' נ"ט) כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין
אלהיכם וכתיב (חבקוק א) טהור עינים מראות ברע
וגו' ואמרו רז"ל שהעבירה של ארם מלפפתו כו'
וכתיב מן עונותי עברו ראשי (תלים ל"ה) וגו' ועי"ז
נפסק חבל ההמשכה שנמשך מרוח פיו ית' וזהו ונכרתה
הנפש ההיא לפני אני י"י, פי' שנכרתה הנשמה משם ההוי"ה ב"ה,
ושוב אין לו חיים מלמעלה רק מעט מזעיר מרשימו
שינשאר שם. והנה בזמן הזה שגלו ישראל לבין אוה"ע
יכול כל בעל עבירה לחיות אפי' שאין בו חיות
עליונים כי מקבל חיותו כאחד מן האומות מן השרים
החיצונים ר"ל ועל זה אמרו ז"ל רשעים בחייהם קרויים
מתים בחייהן דוקא. משא"כ בזמן שהיה בית המקדש קיים
לא הי' שליטה לקליפו' לכנם בגוף ישראל ליתן
לו חיים כחיי א"ה בתוך ארץ הקדושה וכמו שכתוב
(ישעי'
נ"ב) .לא יבא בך
ערל וטמא וגו' לכן כשהיה אחד מהן עבר על כריתית
ומיתה כידי שמים שהוא ענין.הפסקת חבל המושכת
רוח חיים עליונים חי החיים ממש ונפרד מחיי
עוה"ז לגמרי. והנה הגם שרבותינו ז"ל לא מנו כי
אם ל"ו כריתות עם כל זה יש לנו עוד כיוצא בהן
כגון מי שעבר על עבירה אחת כמה פעמים כי בעשותו
פעם אחת נעשה פגם בחבל ההמשכה בכל פעם שמוסיף
לחטוא מתרחב דפגם עד שהולך ונפסק ונכרת לגמרי, וכן על דרך
משל מחיצה של ברזל אפילו היא דקה מאפלת נגד
אור השמש, משא"כ מחיצה של קנים ושל סדינים כי מאפילות
הנה אבל לא כמו של ברזל ממש וככה הוא בנמשל
כביכול כדכתיב (תהלי פ"ד) כי שמש ומגן י"י וגו' וכתיב כי עונותיכם
מבדילים וגו' ' שכל העונות המה מפסיקים ומבדילים. רק שבכריתות
אפילו בפעם אחת מבדיל ומפסיק. ובשאר עבירות
עד שישנה וישלש ועל דרך זה אמרו רז"ל באבות
הווי שפל רוח בפני כל ארם ואמרו סתם לפני כל
אדם אפילו אחד רואהו עובר על כריתות ומיתות
ב"ד, והיינו
חתבונן שגם בעבירות שאתה דש בעקבך כמו הקנאה
הכעם והגאוה והליצנות ודומיהן נעשה פגם בחבל
המשכה. ובעבור היות מלתא דשכיחא ומתרמי טובא
יכול להיות שהפסיק חבל ההמשכה כמוהו והרי אתה
גדול מאד ממנו אם אתה יודע יותר ממנו או אם
נתמשך מקום גבוה יותר ממנו כי אינו דומה מי
שמטנף כלי נחושת וברזל למטנף כלי כסף וזהב
של מלך. ובזה יובן עניני גלות השכינה שבהיות
יעקב חבל נחלתו אחוז בחבלי עבותות ההמשכה שורש
נשמתו מרוח פיו ית' שהיא המד' בה' תתאה כמש"ל
והיא הנק' שכינה ששוכנת בתחתונים כי חלק ה'
עמו ולזאת בנטות לב אחד מישראל אחר שרירות
לבו ח"ו הרי מושך החבל עמו אל מקום הקליפות
ר"ל ועי"ז הולך השפע למקום השרים העליונים אשר
מדורם ושכינתם בהיכלות החיצונים והקליפות
הנ"ל ומתמצית אשר נשאר שם מגיע אליהם. לכן גם
אנחנו בגלות תחת או"ה מפני אשר המשלנום אנהנו
בעצמנו עלינו שלא ברצונו, ית' כביכול כי הבחירה
ניתן לאדם הן לטוב הן למוטב, ועליו תלוי כל
שלטי הגבורים שרים של מעלה עולים ויורדים בו
בשבילו כנודע. וזהו תשובה תשוב ה' הנז'; בזוה"ק. כי בשוב
אדם מדרכו הרעה ע"י הניצוץ .הנשאר בו מקצה החבל עם
היות שנפסק ממקיורו מ"מ הרי נשאר בו רשימו מעט
מזעיר. ועי"ז יכול האדם לשוב אל ה', לקשר נימא
בנימא חבל בחבל עד שיתיחדו ויהיו לאחדים כבראשונה, שיהיה אחוז
בחבלי ההמשכות . שורש נשמתו אשר קצהו דבוקה
בראשו למטה וראש החבל מגיע השמימה ברוח פיו
יתב'
ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא בשורש נשמת
כלל ישראל רמכונה 'בשם' כנסת ישראל המחיה את
כללות אומתינו ב"י מתאחדת עם דודה באהבה ואחוה
וריעות וכן למעלה למעלה כי גבוה על גבוה כו'
כי כן בכל העולמות. ועיקר דביקות דנפש בשורשה
היא ע"י עסק התורה שבכתב ושע"פ לידע כל הדינים
והמצות המסורים לנו במקורם באור פני מלך חיים
באחדות אחד ברוח פיו ית ' וגם הנה מודעת זאת
שהנשמות מתחלקות לשלש בחי' מחשבה דיבור ומעש'
וא"כ היתה מתאחדת בג' בחי' בו ית"ש בג' בחי' מחשבה
דיבור ומעשה שבו ית' והנה היא חכמתו יתברך מחכמ'
נשפע' והיא מחשבתו ודיבורו וגם מעשיו הן מעש'
המצות כולן הכתובים בתורתו כמו שאמרו רז"ל
מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'. וכן אמרו רז"ל מה הוא קובר
מתים כו' וכן גם עתה כשישובו ויקשרו נפשם בשורשם
תהא נשמתם דבוקה במקורם כמו קודם כניסתם לגוף
האדם וזהו ל' תשובה ממש ובזה מבואר מאמרם ז"ל
בתנא דבי אליהי עבר אדם על עבירה ונתחייב מיתה
בידי שמים מה יעשה ויחיה?
אם
היה רגיל ללמוד דף א' ילמוד שני דפים כו' עיי"ש
והוא על פי מה שכתבתי כי בעמק התורה יקשר את
עצמו וידבק למקור החיים שימשך אליו מרוח פיו
ית' והנה למשל כמו אדם המנתק חבל הגשמי וחוזר
וקושרו הרי מקום הקשר עב וכפול - ככה הוא בנמשל
שעל ידי עסק התורה הוא חוזר ומקשר נפשו כבראשונה
צריך להיות מקום הקשר שהוא עסק התורה בכפלים
לתשובה וכן לתפילה בכוונה כי תפלה מלשון נפתולי
אלהים נפתלתי וגו' ' שהוא לשון חיבור ודיבוק
נפשו באלהיו אל מחשבתו בהתבוננות ענין הדברים
שהוא מדבר כאלו עומד לפני המלך. וענין התורה
והתפלה הן בחי' מחשבה ודיבור שבמחשבתו בתפילתו
ודיבורו בעסק התורה מקשר נפשו לשורשה וכן בענין
המעשה, ובפרטות מעשה הצדקה ידבק נפשו בשורשה,
שורש המעשה אשר היה לו קודם כניסתה לגוף במקורה
אלקית כי כל מעשה הש"י לצדקה תחשב כי בחי' העשי'
אצל הקב"ה מה שהוא ברא שמים וארץ ומחדש בטובו
בכל יום תמיד מעשה בראשית זן ומפרנם מקרני
ראמים כו' והרי נאמר עולם חסד יבנה (תהלים פ"ט)
ובחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם כו' כי ההשפעה
שמשפיע ומוריד חיות לתהתונים הוא־ ג"כ בחי'
עשיה כביכול אצלו כדכתיב להחיות רוח שפלים
וגו' (שם י). וכן האדם כשמשפיע ונותן לעניים
מדוכאים נעשה מרכבה לבחי' עשייה וחסד שבו ית'
וזהו שלימות התשובה 'זהו שנאמר בחסד ואמת יכופר
עון וגו'. והיא גדולה מכל הקרבנות , וזהו שאמרו
רז"ל
על עון בני עלי דכתיב" אם יתכפר עוז בית עלי
בזבה ובמנחה (שמואל א' ג), דרשו רז"ל (בשבת) בזבח ובמנחה הוא דאינו
מתכפר אבל מתכפר בתורה ובגמילות הסדים והן
הן הרברים שנאמרים למעלה וזהו בחי' תשוב' עילא'
שמשיב נפשו למקור' שורש' האלהית ותשוב' תתא'
הוא עזיבת החטא בלבד בהכי סגי מדאורייתא כדאיתא
בגמרא ופוסקים. מאימתי חזרת מלווה ברבית ומשתכר
ברוביו כו' ומפרש:התם כל חד כשיעזוב. לחטאו
ולא ישוב עוד לכסלה ובזה יובן דברי הזוהר לפי
הר"ח דתשובה תתאה אינה מועלת בפני הפוגם בכריתות
כי אם תשובה עילאה מפני שפגם הברית תלוי במוח
שהנשמה שורה שם ופוגם בנשמה, כן צריך תשובה
עלאה דוקא לתקן נשמתו ולקשרה במקורה ולא די
עזיבת החטא בלכד רק קישור ודיבוק אל הקדושה
ובפרט יעסק התורה דאורייתא מהכמה נשפע'. והנה נודע
שעסק התור' והמצות צריך להיות בשמחה גדול' כמו
שאמר הכתוב (דברים כ"ח) , תחת אשר לא עבדת את
י"י אלהיך בשמחה וג' וגם מצות התשוב' שהוא עסק התור'
והמצות בכפליים גם כן צריך להיות בשמחה כל
שכן כל מצות עשה שבתורה.
אמנם
מה שמצינו בתורה שבכתב ובתורה . שבע"פ מה שצריך
להשיב ולהתוודות ולשפוך נפשו בתחנה ולבכות
במר נפשו ובהכנע' גדול' כמו שאמר הכתוכ (תהילים
נ"א) לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה, ולכאור' אין
זה מעיקר התשוב' אך הענין הוא כי הן אמת עיקר
התשוב' היא עסק התור' והמצוות לשמן שידבק נפשו
בקונו בירא' י"י ואהבתו בשמח' ויתאהד בו יתברך
יחוד גמור בלב שלם אבל אי אפשר להתחיל כך מתחל'
לפי שבחטאיו הופרד נפשו ממקורו ולא ירד עליו
חיים והרי חשובה נפשו כמתה ואיך ישוב לימי
עלומיו להאיר נפשו באור החיים אחרי אשר הוטמא'
ואף אם ירצה להתחזק וידבק' בו ית' . אין מניחים
אותו כמש"י לכשל המלך שיש לו שומרים הרבה שאין
מניחים כי שאינו ראוי לכנוס והן הנה המחשבות
ן הטורדות ומבלבלות דעתו של אדם ומחשבתו כשרוצ'
לשוב. בתשוכ' שלימ' ללמוד ולהתפלל בירא' י"י
ואהבתו כראוי ויש לו ביטולים הרב' ומרפה ידיו
מדברי תורה ותפלה ואין לו כח להתגבר אפילו
על היצר המסיתו להרע ולסור ממוקשי רע ויוכל
להלכד בפח ומוקש והם להט החרב הכתהפכ' לשמור
את דרך 3 וגו' וע"ז אמר דהע"ה (שם קיו) לא המתים
יהללו יה וגי' ' שלא על המתים הגשמיים אמר כן
שא"כ היה נראה ח"ו כלוענ לרש, אלא על אותן שבחיים
קרויים מתים אמר כן שאי אפשר להם להלל יה ולהתקשר
נפשם בשרש' בצאת נפשם כי מתה' והעצה היעוצה
לזה להחיות נפשו האומללה ולהמשיך להחיות מלמעל'
טרם ישיבנה אל שורש' וכדאמרינן בתפי' י"ח מחיה
מתי' ברוחמים שעל ידי רחמים רבים יחיו המתים
אשר בחייהן קרויים מתים. והוא כי יש בחינת רהמים ויש כחי'
רהמים רבים, שהיא למעלה למעל' מקור חיי החיים
הנצחיים שעל ידי כן מתעורר רחמים רבים ממקור
העליון ותחי נפשי אז יכול להעלות לשורשה על
ידי עיקר התשוב' שהוא עסק התורה והמצות בשמח'
ובטוב לבכ כראוי. רק שמקודם לזה צריך הכנעה ושפלות
ועצבות שהיא החרטה על העבר במרירות ושבירת
לבו כדכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה וע"י
זה נשבר כח הס"א שהמשיך על נפשו' ונפרד ממנ'
וחית' נפשו אך אין צריך להתמיד בזה רק ירגיל
עצמו פעם אחת בכל שבוע לפחו' כי כמו ששבת ככל
שבוע כן צריך להיות שלמות התשוב' ,כי שבת אותיות
תשובה תש"ב שהכל יענין השבת וחזרת ודברים למקורן
ושורשן בסוד עליו' העולמות והמשכיל יבין:
והנה
לעורר המרירות בלבו להיות נשבר ונדכה ישים
ללבו מאמר רבותינו זכרונם לברכ' בפרק קמא דסוטה
על פסוק איש איש כי תשט' אשתו בשי"ן.- - שאין אדם
חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
ולהבין
זה מאן יימר לן שרוח שכלות היא הגורם ולא הכח
המתאוה הוא הגורם? ובפרט שהפסוק נאמר בנשים
שדעתן קלות אך הנה עינינו רואות כמה־ קלי עול'
שמסרו נפשם על קידוש השם ית' ולא המירו דתם
כדי להחיות נפשם. והוא משום שדרך הטבע שהטביע
הש"י בנו כי אנחנו עמו וחלק נהלתו כדכתיב (משלי
כ') נר י"י נשמת אדם. פי' שכמו שזו מדרך הטבע שאור
הנר מושך למעל' לשרשו כן גם זה מדרך הטבע שנשמת
אדם מישראל בעבור היות' חצובה מתחת כסא הכבוד
מושכות אליו ית' וחושקת וחפיצה באהבתו ודבוקה
בו יתברך באחדותי ומי ישיבנה להפריר מעליו? ועל כן ישים
נפשו בכפו למסור את עצמו על קדושת שמו ית' :
והנה בחינת אהבה זו ישנו בלב כל אחר ואחד מישראל
מדרך הטבע כנ"ל ומה שאנו רואים שבשאר עבירות
אינו מתגבר נגד יצרו היינו: משום שהאהב' הזאת
נקראת אהב' מסותרת שמתתרת בקליפ' והיא נפש הבהמית
שבאדם שמתאוה תאוה לכל דברים הגופניים. רק בהגיע נגד
אחדותו יתברך אזי כל התאוות כאפס ותוהו נחשבים
לו ומתגבר מאד בנפשו עד שאין ביכולת נפש הבהמית
לעכבו כי אין אדם שליט ברוחו לכלוא את הרוח
והנה
כמו שיש ביכולת אז להתגבר על נפש הבהמיית המתאוה
כן .היה יכול גם כן לדתגבר בוודאי ככל פעם שתבוא
עביי' לידו כשיתבונן במחשבתו עוצם אחדותו ית'
ושבעבירה זו נכרת ונפרד משורשו כמו שאמר היכוב
כי עונותיכם היו מבדילים ביניכם וכין אלהיכם
והטאתיכם הסתירו פנים מכם משמוע (ישעי' נט)
והרי הוא הולך למקום הסטרא אהרא שהם אלהים
אחרים ממש וכאלו עובד ע"ז ממש שעובד ע"ז בנטיית
ראשו שהוא משתחו' בראשו הגשמי לדבר הגשמי וברוחניות
אף זה כמוהו אלא שרוח שטות נכנס באדם ההוא ומבלבל
דעתו ומחשבתו ודומה לו שאף אם יעבור העבירה
ההיא אעפ"כ יהודי יחשב שמשכח ממנו התבוננות
הזה. ועל פי זה יוכל האדם ג"כ להתעורר בחשבו
עם נפשו שאז אין בו רוח שטות הנזכר. ואז מעמיק
עצה בנפשו להיות ממארי דהושבנא והיא לחשוב
כל המחשבות שחשב אם לטוב אם למוטב ונודע שהמחשבות
באות לו לאדם מעולם העליון מהיכלות עליונים
מהשבו' .טובות מהיכלות הקדושים וההפך מהיכלו'
הקליפ' כי את זה לעומת זה וגו' ' והנה. הבחיר'
ניתן לאדם אם חושב כל היום מחשבות קדושות וטובות
נעשה מרכבה להיכלות הקדושים שמשם באו לו המחשבות
ההם וכן להיפך ח"ו. ובחשבון האדם עם נפשו כמה מהשבות
עברו בו מיום היותו אשר לא טובים המה והי' מרכבה
לקליפ' רחל"ן. ואם עבר בדיבור או במעש' שאז לא לבד
שנעשה מרכב' להם אלא אף גם שמעורר וממשיך עליו
הקליפות כמו שארז"ל מלפפתו כי'. בודאי יימס לבו
בקרבו מאד ויהי' נשבר ונדכה מאד מאד כי הוא
מטבע בני ישראל שהקלי עולם חושיו לחמורי עולם
שלא להמיר דתו ח"ו רק בעשיי' הרע או בחשבו מחשבי.
רעה נשכח ממנו ע'י רוה שטות שהיא כאלו עובד
ע"ז . אבל בעע שיתן אל לבו לחשוב את נפשו בודאי
יעשה רושם בלבו ויתמרמר מאד: עוד זאת: ישיב
ללבו סוד גלות השכינה כי הנה כתיכ יעקב חבל
נחלתו ובהיות האדם נמשך אחר נפשו הבהמיי' המתאוה
ששורש' מן השרים העליונים שבהיכלות הקליפ'
הרי נשמתו מתלבשת תוך נפש הבהמיי' להחיות' והנפש
הבהמיי' היא מושלת על הנשמה שלא ברצונה בכח
השרים שבקליפ' שהם לוקחים שורש':
וכן כביכול למעל' כי היא מקור כל
הנשמות ישראל היא מתלבשת בהיכלות הקליפות
לתת להם שפע וחיים שלא ברצנונה וכ"ז הוא ע"י
המשכות החכל שכאשר אהד מישראל נמשך אחר נפשו
הרע' הוא מושך החבל עמו ומוליכו אל מקום הטינופת
ונמצא שהיא מלכלך ומטנף כביכול את המלך ' וז"ש
מלך אסור כרהטים ברהיטא מוחא כו' כדאיתא בזוה"ק
. אלה הדברים וכיוצא בהן מבוארים בס' שבט מוסרובפרט
כבראשית חכמה בשער התשובה, כשיעמיק בהן כשעה
חדא ויתמרמר במר נפשו מאד ויאמר הוידוי שבק"ש
שעל המטה ויקבל על עצמו ארבע מיתות בית דין
בלב שלם כננד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה שפגם בהם
ונתחייב בכולן כידוע מאמר רז"ל שיש עונות שאדם
דש בעקביו והם כע"ז וג"ע וש"ד' והם לשון הרע וכעם
וגסות הרוח והעלמתעין מצדקה כמו שארז"ל בב"ב על השמר
פן יהי' דבר עם ליבך בליעל וגומר ונאמר יצאו
אנשים בני בליעל ואח"כ יאמר כזמור נ"א כרוב
רחמיך וגו' לעורר רחמים רבים שהיא חלק והערה
והמשכה משם הוי"ה ב"ה שהוא בעל הרחמים ויעיר
בבוקר בשמח' כמו ממחרת יוה"כ ממש כי בכל עת וככל
שעה שהאדם מבקש מחיל' על הטאיו מוחלין לו כמו
ביוה"כ ממש כדאיתא בגמרא דיומא לא זז משם עד
שמוחלין לו בדבר שמועלת התשובה לבד כגון מצות
עשה,
וגם כריתות ומיתות ב"ד ומית' בירי שמים שצריך
יסורים ותשובה עלאה למרק מועלת בקשת המחילה
שמוחלין לו בודאי. רק שאעפ"כ צריך תשובה עלאה. ואדרבה דוקא
אחר המחילה לא סניא לי' בלא תשובה עלאה והיא
ככשל למלך שכעם על בנו שמרד בו וברח מלפניו
ונתחבר אל המורדים ופושעים במלך- והנה כשישיב
הבן וניחם על רעתו אי אפשר לחזור ולבוא עוד
אל המלך תיכף ומיד כי לא יניחוהו השומרים ושוערי
המלך שיודעים בו שהוא כן המורדים. וע"כ עצתו
לצעוק אל המלך בקול מר ובמרירו' נפשו לעורר
רחמי אב על בנים ומצוה אל השומרים ואל שוערי
המלך להביאו אל אביו ואז אם יהפוך הבן את פניו וילך
אל נפשו מחצר המלך אזי יקצוף המלך עליו מאד
ביתר שאת. ככה היא בנמשל שלאחר שימחול י"י ורוצה
בתשוב' שעשה אזי צריך הבן לילך אל אביו דהיינו
נשמ' האדם להשיבה אל שורשה ומקורה ולהדבק באלקים
חיים ע"י מעשה התורה ותפילה בכוונה ומעשה המצוות
ויהי שנאמר (ישעי' מחו מחיתי כעב פשעיך וכענן
חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך פירש אחרי אשר מחיתי
כעב פשעיך שהי' מחיצה המפסקת שהם העבירו' קלות
ועכ"פ המה מסכים מבדילים ועתה שמחיתי אותם
שובה אלי כי גאלתיך פי' מאחר שגאלתיך מן החצונים
ומהקליפות כנ"ל שובה אלי היינו דביקית נשומתו
במחשבה ( הגה; - וכן דרש בתנא
דבי אליהו פרק א' וז:ל ונה ת"לכי גאלתיך? גאלתיך
מספר מיתה ונתתיך בספר החיים כו' ע"ש) דבור ומעשה כו' בשמחה ובטוב לבב
וכל מח שהיתה מתחל' ביותר מרירות אצלו בשומו
אל לבו כי מחשבותיו ודבוריו ימעשיו שעברו ככה
תהי' לו שמחה ביותר בשומו ללבו למחר בבקר שנמחל
לו הכל ועל זה נאמר בכל עצב יהיה מותר פי' שיש
יתרון מהעצב ומה היא היתרון הוא השמחה מן דמחילה
ולא יעלה על לבו שום ספק וס"ס ולומר שלא נמחל
לו ח"ו מחמת שדואג שמא לא די' המרירות כראוי
אף שאין מרגיש בלבי ובנפשו המרירות אעפ"י החרטה
היא מסותרת בלב כמש"ל ואם כן הבקשת מנחילה הוא
באמת עם שאיני מרגיש בלב ועל זה נאמר ובוחן
תעלומות לב פי' מה שנעלם בלב ואינו בהתגלות
לבו וכל העולה ברוחו איזר ספק בזה הרי זה מקטני
אמנה ח"ו ומחשבת הס"א ותחבולות היצר הוא שאפילו
במדת בשר ודם כנבעונים שכתוב אשר לא ,מבי ישראל
המה ואסורים לבא בקהל ' משום דלא מחלו על דמיהן.
וארזר"ל המבקש מטו אל יבקש יותר משלשה פעמים
משום דאם אינו מוחל בשלשהפעמים יש בו מדת הער
רב ואפילו בחובל וקוטע יד כו' ק"ו ובן בנו שקל
?"ו אצל השם יתברך כי והפץ הסד וחנון ומרבה לסלוח
ואם רבו פשעיך וגו' אעכ"ו ומה שמקלסין להקב"ה
במדת המחילה אף אם מצינו כן אפילו במדת בשר
ודם היינו משום שבמדת בשר ודם אם אחד חטא כנגדו
ומוחל לו ואח"כ כשמוסיף לחטוא אחר בקשת המחילה
קשה עליו למחול לו עוד וכן בכל פעם שמוסיף לחטוא
קשה עליו יותר ויותר למחול לו עד שבאחרונ' ברבות
הרבה פעמים שחטא כננדו אחר מחילות הרבה פעמים
לא יתפייס בשום אופן היינו משום שמהמחיל' נמשכת
ממדת רחמנות של ב"ו המוגבלים בנדר וגבול ומדה
ועי"כ
יש קץ וגבול למחילתו ולסליחתו. מה שאין כן מדת
הקב"ה אינו כן כי אין סוף וא"ס למדותו כי לא
כלו רחמיו וכו' ואינם מוגבלים ח"ו ואפילו אם
הטא אדם כננדו אלף פעמים ומבקש מחילתו מעורר
רחמיו המרובים למחול עד אין מספר ואפילו אם
אדם כנגדו אלף פעמים ומבקש מחילתו מעורר רמיו
המרומים למחול עד אין מספר ואפילו חטא וחזר
וחטא אחר בקשת המחילה ותדע שאנו מברכין בכל
יום ג"פ חנון המרבה לסלוח ואם היה איזה ספק
ח"ו היינו מברכין ברכה לבטלה ח"ו ומה שאנו מברכין
במנחה אף שכבר ברכו בשחרית היינו על חטאים
דביני וביני וכן על מה שבין מנחה ומעריב מבורכין
בערבית והוא מוחל וסולח אף שחטאו וחזרו וחטאו
אחר בקשת המהילה. וזה פ' חנון המרבה לסלוה שמרבה תמיד
לסלוח אחר שחטאו וחזרו והטאו ולא דומה כמו
אהטא ואשוב כיון שבשעת בקשת המחילה מבקש באמת
וברצון לב לבל ישוב לכסלה עוֹד וּמבקשים זאת
מה' להחזירנו
בתשובה שלימה לפניך כו' ואף שנעתר לו השם וחזר
וחטא לאו בכלל אומר אחטא ואשוב ח"ו דהיינו דוקא
שבשעת החטא חוטא בישוב הדעת וסומך בדעתו על
התשובה ולולי זאת היה כוֹבש את יצרו ולא חטא
ומאחר שהתשוּבה גרם לו לחטוא על כן אין מספיקין
לו כו' ' ואף על פי כן אם מתאמץ ושב אין לך דבר
שעומד בפני התשובה :
מתוך
אגרתו לקהילת מאהילוב
אחד"ש
כמשפט לאוהבי שמו עתה באתי להודיעם קושט דברי
אמת להשיב אמרי אמרי אמת לשולחים אחרי לעמוד
לפני העדה ולא שמעתי בקול קורא באזני ה'
יודע ועד כי לא במרד ובמעל עשיתי זאת ח"ו
אם לא מדאגה מדבר האגרת השלוחה לאויבינו פלילים
להביאני בחזקת היד כאלו כבר נגמר דיני לפני
זקני העדה כאחד הריקים והמורדים והפושעים
ח"ו, כי נוראות נפלאתי מה ראו לפסוח על שתי הסעיפים?
אין זאת כ"א קראו אחרי מלא להסכים עמהם את אשר
כבר עשוהו ולהיות אף ידי תכון אתם במכתב
לענות אמן בע"כ. כי אם לכו ונוכחה יאמר נא ישראל
היו מקדימין לשלוח אחרי ליום הכניסה בטרם
יצא הקצף מפניהם ונשלות ספרים ביד הרצים
אל כל האויעזדין בפקודות ואזהרות נוראות
ומה הי' לי לבא ולצעוק על העבר? וגם אמנה מהראוי הוא
להשיב "להם" מפני הכבוד תשובה נצחת זו למען
ישמעו כל העם בדברי וידעו כל הקהל הזה כי
ה' אתנו אין פרץ ואין צוחה ח"ו.
והנה
לא איש דברים אנכי להרחיב פה ולשון מדברת גדולות,
אך בקצרה נקטה נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי כי
נמכרנו אנו ועמי ולא בכסף נגאל כ"א ברחמים ותחנונים
,אשר אנחנו מפילים לפני הדרת קדשם לבלתי ידח
ממנו נדח להרחיקנו מעל גבול ישראל בהרחקות
שונות אשר יצאו מפי מקצת חכמי ק"ק שקלאוו כשגגה
מלפני השליט, לדון בדיני נפשות עם רב מישראל
להבדילם מעדת ישורון ולכנותם בשם מלעיגים
על דברי חז"ל, מה שהוא שקר גלוי ומפורסם לכל
יודעינו ומכירינו אשר מגודלים אתנו מנעורינו
ועד היום הזה, כי אנחנו מאמינים בני מאמינים,
ותורה אחת ומשפט א' לכלנו. ומה יקרו מאד בעינינו
וערבים עלינו ד"ס ביתר שאת ויתר עוז ויראים
את ה' מרבים ובן שלמים מעמנו בנ"י. והאיך
יכולים להכחיש את החוש באומדנות והוֹכחות
הרשומים במכתבם. ובר מן דין הנה נודע בשערים שערי
ציון המצויינים בהלכה דבדיני נפשות לא אזלינן
בתר אומדנא כ"א בעדי ראי' וחזקה, ואף גם זאת
הנה התורה חסה על ממונם של ישראל וצער בע"ח
ואמרה יבא בעל השור ויעמוד על שורו ואין מקבלין
עדות שלא בפניו, ואיך לא חסו ולא חמלו שלא להחיות
עם רב מישראל וטרפו נפשם לירד לחייהם ולגמור
דינם שלא בפניהם לבלתי שמוע מהם שום מו"מ ופ"פ
והתנצלות בעולם? אלא בתר דעבדין מתמלכין
ושלחו אחרי להושיט ידי להם לאשר כבר עשוהו
וסמכו זקני העדה ראשם ורובם על גב"ע אשר
לכל מסורה ונגבית שלא בפני בע"ד שלא ברצון חכמים
כ"א בפני ב"ד הדיוטות דמסרכי ומדמי מילתא למילתא
בראותם כי המנהג פשוט בקרב ישראל לגבות עדות
שלא בפני בע"ד בעסק ממון כשא"א בענין אחר משום
נעילת דלת והפקר ב"ד הפקר, או בקטטות ומריבות
כדי להשקיט הריב ע"פ פשר של דבר בלבד ולא לפסוק
הדין ע"פ גב"ע אבל להוריד אדם מחזקת כשרותו
ואפי' לאפרושי מאיסורא ואפי' כשא'א בענין אחר
אין מפרישין ע"פ עדות שלא בפני בע"ד, ואפי' בדיעבד
לא מהני משום דהוה כדיני נפשות ממש ושפיכות
דמים תרתי משמע, אשר נשפך דמינו כמים ע"פ
סהדי דלא אברי אלא לשיקרא. מי שמע כזאת מי
ראה כאלה? שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
כי תמנו חפש מחופש ולא מצינו כן בש"ס ופוסקים
כ"א במסור מוחזק ומפורסם. ואף גם זאת שלא
יסכן לכל ישראל ואם אמור יאמרו שהשעה צריכה
לכך למיגדר מילתא שמקבלים עדות שלא בפני
בע"ד כמ"ש בחו"מ סי' ש"ב היינו דוקא היכא דחזינן
שהדור פרוץ בעבירות וכדי לגדור פרצות הדור
עונשין את העובר אע"פ שהוגד עליו שלא בפניו
ראינו מתחייב כלל בעונש זה ע"פ התורה אעפ"כ
עונשין את העובר כיון שעינינו רואות שהדור
פרוץ ח"ו וגם הלום אם היו ח"ו עינינו רואות כי
רבו המתפרצים בדור להלעיג על דברי חז"ל הי'
לאל ידם של אנשים הנ"ל וישר חילם וכחם לאורייתא
לשפוך הזעם על מי שהועד עליו שהוא מן המלעיגים
ח"ו ולרודפו עד חרמה. אף אם הועד עליו שלא בפניו
כדי לגדור בפרץ הדור ח"ו לא' תהא כזאת בישראל
ולא הי' ולא נהייתה כזאת מעולם, אף בכל הקמים
עלינו שנהי' אנחנו מוכים ולוקים בהרחקות שונות
אלו לגדור פרצתם אף אם הי' נראה בעליל שהדור
פרוץ ח"ו חס מלהזכיר. אין אנו וכל אנ"ש נתפסים
בעוון הדור ח"ו מפני עדי שקר שהעידו עלינו שלא
בפנינו מאחר שגם לנו יש עדים רבים למאות ולאלפים
מהמוני עם המגודלים אתנו מנעורינו ועד
היום הזה בכל מקומות מושבותינו במדינה זו
ושאר מדינות המלך ב"ה הראויים ומוכנים להעיד
באמת ואמונה שעיניהם ראו ולא זר כי נקיים אנחנו
מעוון הזה אשר חשדונו ויתנו אותנו כמלעיגים
על דברי חז"ל וח"ו לא מיני' ולא מקצתי' ולא
שמץ מנהוּ כי עיניהם לנוכח יביטו כאשר גדלנו
באמונה אתם מנעורינו ועד עתה באמונת חכמים
וזהירות לקיים כל דקדוקי סופרים ביתר שאת ויתר
עוז מרבים משלומי אמוני ישראל וכל דרכנו לנוכח
פניהם כי לא בסתר דברנו ולא במחשך מעשינו,
והמה ראו כן תמהו על חכמים הנ"ל מה הגיע
אליהם להכחיש חוש הראות כי רואים בעיניהם מדי
יום ויום שאנחנו מחזיקים בתורת ה' שבכתב ושבע"פ
בכל גופנו ומאודנו יותר משאר העם והאיך יתהפך
כחומר חותם תעודת חכמי הנ"ל ולא תוכל הארץ
להכיל גודל חילול שם שמים ובזיון התורה
בעיני המון עם לאמר זו תורה וזו שכרה? וכי כך
דרכה ש"ת אשר בה מלכים ימלוכו להיות מושלים
ומקשיבים על דבר שקר גלוי לכל העם אשר סביבותינגוּ
ועל
כל אשר ישובו יתפלאו עלינו הן בנדון הספרים
שנדפסו מחדש הן בנדון שאר פרטי דברים אשר קצרה
היריעה מהכיל פרטי עניניהם כי איכה אוכל וראיתי
בלב כאו"א ולהביא במכתב את כל דבר הקשה ותשובתו
בצדם? לכן בזאת העצה היעוצה נאות להם שים
כה נגד אחי ואחיך ויוכיחו בין שנינו בגובערני'
שלנו או במקום ממוצע בין שני הגובערניעס
לפני האנשים מאצילי הארץ החורים והסגנים
יודעי דעת ומביני מדע ואליהם תטוף מלתי להשיב
בפניהם אמרים אמת אל כל ישאלוני משופטי צדק.
כי האנשים הנקראים זקני העדה וכיוצא בהם עקימת
שפתם הוה מעשה בזה לא יוכלו לחזור ולהגיד ופסולין
לדון ושאר העם אע"פ שעשו מעשה על ידם הרי הם
תלויים בב"ד וגם כל דבר הקשה בעיני חכמי
הנ"ל הנמצא כתוב בספרים הנ"ל עלי לבארם באה"ט
לפני קציני הארץ יודעי דתוה"ק והנגלות לנו
ולבנינו ואף שאין להם יד ושם בנסתרות לה' אלקינו
אעפ"כ נכון לבי בטוח בה' שיתן לי לשון לימודים
להבינם ולהשכילם בהראות להם מוצא כל דבר
ומקורו בספרים כי אותיות מחכימות, ועין
בעין יראו שאין כל חדש תחת השמש ואין לנו תורה
חדשה ח"ו רק הכל כאשר לכל נמצא כתוב בספר
את אשר כבר עשוהו גדולי הראשונים. והנה לעת
כזאת בהקהל את העם שרי קודש ושרי אלקים
ואתה להם להושיע ידם להם ועליהם הדבר מוטל
הגביל זמן ומקום מוגבל וממוצע לשניהם ואנשי
שם קרואי מועד הממוצעים לשנים ינקבו בשמות
לבא ליום מועד למקום ועד ונוגה כאור תהי'
צדקנו ומשפטינו כצהרים והיתה מנוחת שלום
והשקט ולא יהא שום פירוד בין הדבקים בה' אלקים
בית רבי עמ' 04-64
מספר
שיח שרפי קודש חלק א 26
אלה הדברים
אשר יצאו מפיו הקדוש של הרה"ק וכו' הרב רש"ז
מלאדי זללה"ה בעל התניא. מה שאמר להרב ר' משה
ז"ל מווילייקא בענין אמונת השי"ת ואמונת צדיקים
ומהות הנשמה ומהות ספר התניא.
פעם
אחת נכנס אצלו הרב משה הנ"ל לפני ולפנים ושאל
אותו בזה"ל: "משה מאי 'גאט'? היינו עצמיותו ית'
ושתק עד ששאל אות ב' פעמים. גם שאל אותו "מה נשמה
ומהו אמונה?" עד שפעם ב' אמר לו הרה"ק "מה אתה
שותק?" והשיב לו שאינו יודע.
ואמר
לו הרה"ק "ואני יודע?" בל"א איך ווייס? נאר איך
מוז זאגן אז אזוי איז דאס, וואס איך מוז זאגן
-אז ער איז קלאהר פארהאנען און חוץ עהם איז
קיין זאך קלאהר פארהאנען און דאס איז ער.
ואח"כ
אמר מהו נשמה? אמר בזה"ל - השערי תשובה לר"י וגם
ספר המוסר מכרת את ריבונה ואח"כ יודעת את ריבונה
און איך האב געלייגט אין תניא אחלק אלוק ממעל,
היינו ווער האט א צוקאך אין דעם ענין צו מעמיק
זיין דעריננען דאס איז אמונה, כי אמונה היא
מענין אמונת צדיקים, היינו וואס איז אמונת
צדיקים? כי כל נשמה פרטיית היא חלק וניצוץ מהנשמה
של הצדיק. יש נשמה שהיא חלק עשירית מנשמת הצדיק
ויש אשר ממאה ומאלף ומרבבה, עד שלפי ערך שיש
לו בנשמת הצדיק, כך אמרתי בו כי ענין אמונה
אינה בדרך שהוא מיישב בשכל ודעת, כי בזו לא
שייך ענין אמונה, מאחר שהוא מבין בשכלו ודעתו
את הדבר, ולשון אמונה שייך רק בדבר שהוא עצם
מעצמיותו, ובעצמיות לא שייך דעת ושכל, כמו למשל
שלא שייך לומר שהוא מבין בשכלו שזהו רגלו וידו,
כי זה עצמיותו ומהותו כלן לא שייך בזה שכל ודעת,
כי כן הוא בענין אמונת צדיקים מאחר שנשמתו
היא חלק פרטי מעצמיותו של הצדיק לכן הוא מאמין
בו באמונה שלימה שלמעלה מדעת והשגה, רק שמשך
אחרי' כל עצמיותו מאחר שהו חלק ממנו.
כך הוא
למעלה בנמשל. שזהו בחי' אמונה להשי"ת היינוּ
שזה עצמיות הנשמה וואס אין איר איז פארהאנען
דער כח האמונה וואס שטייט אין א נשמה מאמין
צדו זיין אין עצמיות השי"ת, אזוי ווי מיר האבן
פריער גערעדט ווער ס'האט א צוקאך אין דעם ענין
אז ער איז קלאה פארהאנענן און אחוץ עהם איז
קיין זאך קלאהר נישט פארהאנען.. און אז אז דאס
איז ער דאס און ניט מעהר פארהאנען נאהר בא א
נשמה ווייל זי איז א חלק אלוק. אך הכח שיש בהנשמה
להבין ולהשתדל באלקים חיים זה אינה עצמותה
ומהותה כי באמת לית מחשבה תפיסה ביה כלל רק
בכח האמונה שלימה שיש בה מצד שהיא חלק עצמיותו
ית' שכן היא יכולה להכיר אותו און צוקאכט ווערן
כפי האמת אז ער איז. ואין עוד מלבדו וכולה קמי'
כלא חשיב, און ער יז קלאהר פארהאנען כו'.
ע"כ דברת
קודשו מלהבות אש של אדמו"ר הרב הקדוש בעל התניא
זצוקללה"ה זי"ע ועכי"א.
תורה
מרובה בגוף צנום
פעם
באמצע הלילה כשהתלמידים כבר ישנו בפרוזדור
הגדול שבבית רבם, והרב בהיותו הצעיר שבחבורה
מצא מקום לינה מתחת לשלחן ורק רבי מנחם
מנדיל מויטבסק היה עדיין ער שמע לפתע את נקישת
מקלו של המגיד רבי בר שנכנס לפרוזדור, רבי
מנחם מנדיל עמד מהצר והתבונן בתנועות רבו הוא
החזיק ביד נר דולק הלך מתלמיד לתלמיד והסתכל
בפניהם משהגיע לרבי שניאור זלמן התעכב שעה
ארוכה הסתכל בפניו ובשקט מלמלו שפתיו "איזה
פלא שלתוך גוף כחוש וצנום כזה יכניס הקב"ה
כל כך הרבה תורה וחכמה" בית רבי