רבי צבי
אלימלך שפירא מדינוב
בנו
של רבי פסח שפירא שהיה גיסו של רבי אלימלך
מליז'נסק ונכדו של רבי שמשון מאוסטרופולי,
עוֹד בילדותו ניבא עליו גדולות בעל "נועם
אלימלך" ונבואת התקיימה, היה גאון בנגלה
ובנסתר וזכה להערצתם של גדולי דורו המביאים
אתו בספריהם תוך הערצה רבה. היה מתמיד מופלא.
מספרים שכל יום לפני התפלה היו לו כ"ד שעורים
בתוכם שעור אחד של כתיבת חידושי תורה. בחסידות
היה תלמידם של החוזה מלובלין ורבי מנחם מנדיל
מרימנוב. חיבר ספרים רבים וחשובים; בני יששכר,
אגרא דכלה, אגרא דפרקא, דרך פקודיך, לקוטי
מהרצ"א, דברים נחמדים, רגל ישרה, מעין גנים,
מגיד תעלומה, ריח דודאים, והיה ברכה, ברכה
משולשת. ואחרים.
שימש
ברבנות בקהילות; ריביטיטש, סטריז'וב האליטש,
דינוב ומונקאטש. בזמן שהותו במונקאטש ידוע
קונטרסו "תקנות תמכין דאורייתא" בשל המחלוקת
שערר על עצמו במונקאטש בגלל איסורו על אווזות
מפוטמים חזר לדינוב. נודע כאוהב ישראל ועל
כל אגרותי הוא חותם "האוֹב הנאמן לכל ישראל
דורש טוב לעמו". עשה רבות להפצת למוד הקבלה
ולחם בתקיפות נגד המשכילים שבדור ביחוד נגד
ראשי המשכילים בגליציה.
מפורסם
כפועל ישועות ואלפי חסידים הלכו לאורו. נפטר
בי"ח טבת תר"א בהיותו בן נ"ו שנה והשאיר שלשה
בנים; רבי דוד שמילא אז מקומו בדינוב, רבי אלעזר
רבה של לאנצוט ורבי שמואל.
השימוש
במדות הנפש
בנפש
הזאת כלולות כל המדות אשר במעשהו, אבל הבחירה
חפשית להטות המדות אל כל אשר יחפוץ. והנה כל
המדות נבראו לעבוד בהם עבודה לאל חי אבל
כח היצר מטה המדות אל החומר ומחמץ העיסה
להשתמש במדות לעבור את פי ה' ח"ו. המשל בזה;
הש"י ברא את מדת האהבה הנה מן הצורך להאדם להשתמש
באהבתו בכל לבבו ונפשו ומאודו ולאהוב תורתו
ומצוותיו ולאהוב את ב"י ובפרט עבדי ה' הצדיקים
והחסידים והת"ח, אבל השאור שבעיסה מהמץ ומטה
המדה הזאת להשתמש בה בדברים אשר הם באזהרה
מפי ה', דהיינו; אוהב את הונות ואת הממון
ואת הכבוד. וכל מה שמשתמש ביותר בהמדה בדבר
אשר לא צוה ה' בכל פעם מתרחק בהשתמש בו בדבר
הנרצה ותהי להיפך עד שיבוא ח"ו לשנוא את מצוות
התורה ולומדיה. ואפילו אם עושה איזה מצוה
כמשא כבד יכבדו ממנו וכן בכל עניני המדות
כגון יראה והתפארות וכדומה, כן הוא הענין ובכל
מדה ומדה יש ענפי המדות לרבבות כגון גאות וכעס,
והכל הוא בכח הבריאה ולא נבראת לריק, אבל מן
ההכרח להשתמש עם כל המדות רק שיצא השימוש באופן
הנאות עפ"י התורה ברב או במעט, כגון לכעוס
על עוברי רצונו וכגון ויגבה לבו בדרכי ה'. וניתן
השכל במרומים רבים הוא הדעת הניתן באדם
לשפוט בדעתו ובצדק באיזו מן המדה ישתמש
בכל זמן ועידן עפ"י התורה ברב או במעט ומאיזה
מהן יתרחק בזמן הדברים הללו רחבים מן הים
וזה כל האדם. ע"כ מעשי אבות קדמו לנו בתורה לביאור
המצוה כי המשכיל יתבונן במעשיהם ילמד דעת
המדות הבן הדבר בני יששכר
מאמרי ר"ח
התשובה
עיקר
התשובה היא חרטה עזיבה קבלה רק שיהיה באמת
שלא יונה א"ע רק יהיה הכל באמת גמור בלב,
ומצורף לזה הוידוי והוא ג"כ מצות עשה בפ"ע להתוודות
על כל מה שזוכר ומה שנעלם ממנו יתוודה בדרך
כלל, וע"ז אמרז"ל בודק עד מקום שידו מגעת והשאר
מבטלו בלבו. כשיעשה כ"ז באמת ובתמים הנה קיים
מ"ע של התשובה, והשם הטוב וסלח יסלח לו. ומחוייב
האדם להאמין זה באמונה שלמה אמונת אומן. ובכדי
לבטל ולהסיר כתמי הנפש והגוף, ולבטל ולהמית
הקטרוגים יעשה סיגופים רק כפי כחו, ולא יתבטל
מתורה ועבודה. ומה שלא יוכל להשלים כפי הקצבה
שקצבו חז"ל יפדה בצדקה ויעשה עוד כפי מה שיעץ
הרב החסיד הקדוש מהר"ז זצ"ל בעל התניא בפרקי
התשובה אשר לה דפוס סלאויטא[ כי יש דפוס
אחר בנוסחאות אחרות ושניהם כאחד טובים] בי
ברגע הזה ששב בכל לבו באמת להש"י מקיים המ"ע
והשם הטוב סולח ומוחל לפשעיו. רק שיתמרמר באמת
על עוונותיו שעברו למעלה ראש ויחשוב בגדולת
הבורא אשר הכעיסו ועבר על ציוויו אחרי אשר
הרבה להיטיב עמו ויחשוב בשפלות עצמו, כי כל
מה שתגרל מעלת הנכעס ותקטן מעלת המכעיס ביותר
תגדל האשמה וצריך לתשובה יתירה. והנה לגדולתו
ית"ש אין סוף וכל מה שישיג האדם איזו גדולה
נעתק ממושכל למושכל וא"א לבוא לתכלית רוממות גדולתו
והנה החטא מעוור עיני האדם ולא יתפעל מרוממותו
ית"ש. והנה כאשר ישים אל לבו לשוב אליו ית'
אזי יאירו עיניו בגדולתו ית"ש וישוב אליו כפי
ערך השגתו. והנה כאשר שב אליו ית"ש אזי יאירו
עיניו יותר ברוממותו וגדולתו אזי אין די לו
בתשובה של אתמול, כי כל מה שתגדל מעלת הנכעס
אזי תגדל האשמה מהמכעיס וצריך לתשובה יתירה
וזה יש לפרש; שובה ישראל עד ה' אלקיך, רצ"ל
הגם שכבר שבת בתשובה עכ"ז גם היום תצטרך לשוב
בתשובה המגעת לערך המכעיס להוי' ב"ה המהווה
כל הוויות והוא אלקי"ך היינו סיבתך אשר
הרבה להיטיב עמך, והגם שידעת זה גם ביום אתמול
עכ"ז ידיעתך מזה ביום אתמול כלא נחשב נגד ידיעתך
בזה היום. דרך פקודיך
הקדמה
תפילה
ואני
תפילתי לך ה' עת רצון, חקרו הקדמונים איך אפשר
לומר שתהיה התפלה פועלת נמצא יש ח"ו שינוי רצון
באשר קודם התפילה היה הרצון באופן כזה ואחר
כך ע"י התפילה נשתנה הרצון? והנה כתבו ע"ז
תלמידי הבעש"ט ע"י התפילה מתדבק האדם במקום
אחר יותר גבוה ונהפך לאיש אחר, והגם שנגזרה
גזירה על אותו האיש הנה בהתפלל האדם אל
השם ב"ה המהווה כל הוויות הנה מתדבק במקום
יותר גבוה ונתהווה להוויה אחרת. ואין כאן שינוי
רצון כי על אותה ההויה שהיא כעת לא נגזרה הגזירה.
ובעניות דעתי ג"כ אמרתי תירוץ לזאת הקושיא
כפי קבלתי מפי סופרים דהנה אמחז"ל תנאי התנה
הקב"ה עם הים שיבקע לפני בני ישראל וכן בכל
הענינים כאשר כתבו רז"ל במדרשיהם דהאיך
אפשר שיהיה שינוי רצון אצל התכלית הפשיטי
ויקלקל הפועל האומן ב"ה את פעולתו וישנה
הטבעיים ממה שהטביע אותם כרצונו מבראשית?
אלא ע"כ תיכף מבראשית התנה הקב"ה עם כל נבראים
אשר ישדדם בזמן ההוא ובאופן כזה ובאם יארע
כזה, דהנה הבחירה חפשית ובאם היו המצריים
משלחים את ישראל תיכף ולא היו רודפים אחריהם
לא היה נבקע הים רק כאשר אירע חוזק לבם וענין
הרדיפה וצעקת ב"י אל ה' אז נבקע הים וזה היה
הרצון הקדום באם יארע בזמן ההוא כך וכך.
וכ"ה בענין התפילות אין כאן שינוי רצון רק
ברצון הקדום היה הכל כשיתפלל האדם פלוני בזמן
ההוא כך וכך יהיה כך וכך הבן הדבר בני יששכר מאמרי השבתות
ההתלהבות
לעבודת הבורא
כל בן
ישראל הנכנס תחת עול התורה ועבודה קודם שירצה
לעיין באיזה עיון בתורה מחוייב להתבונן
ולעורר בדעתו גדלות ה' ב"ה המצווה מצוה ולימוד
התורה ושפל מצבו נגד גדלות הבורא ב"ה ונתעורר
בלבו עי"ז אהבת השי"ת ויראתו. משא"כ בלא דעת
נפש לא טוב והנה לפעמים יעמיק האדם במחשבתו
בכ"ז ואעפי"כ לא תיפול עליו אימה ופחד בהתגלות
ולא תתלהב נפשו באהבתו ית' והוא מחמת עכירת
החומר אשר הוטבע בו ע"י עוסקו בשטותי העולם
ותענוגיו. והנה העצה היעוצה בזה שיתבונן בחטאיו
ויהיה נבזה בעיניו נמאס על אשר חטא והעוה
ויתבונן איך הוא גרוע מהבהמה וגם יכתת את גופו
בפועל ממש בסיגופים כפי כחו וגם ידבר תיבות
התפלת והתורה בגופו בכל כחו ועי"כ יתלהב
לבו ביתר שאת וביתר עוז לעבודת היוצר ב"ה אגרא דכלה תצוה.
החקירה
נאמר
לי ממגידי אמת ששמעו מכבוד חסידא סבא קדישא
כבוד דודי זקני מהו"ר משולם זוסיא זצוק"ל
שאינו מצפה לתשלום גמול עוה"ב על מה שעבד
אח השי"ת בעת שכבר נודעה לו אמיתיות גדולתו
ית"ש רק שמצפה לתשלום על מה שעבד את הש"י באמונת
אומן מדרך הקבלה. ונ"ל כמ"ש כבר בספר מעיין
גנים על מה שאמר הפילוסוף בעצמה כיון שאמונת
מציאותו מושגת בשכל אינו מגיע שכר ע"ז. והנה
אנחנו כבר אמרנו בזה על מה שכתב מהר"י יעב"ץ
בספרו אור החיים אשר צווח ככרוכיא על המתפלספים
בחקירות אנושיות על אמונת מציאותו ית"ש והנה,
הראה בחוש שבדורו היו בעוה"ר גזירות שמד בספרד
אזי החוקרים שהמציאו אמוני בחקירה המירו
כבודם בלא יועיל והנשים וקלי הדעת אשר הספיקה
להם הקבלה ועמדו בנסיון וקדשו שם הנכבד והנורא.
ואמרנו ע"ז דהנה האמונה בקבלה נקראת בתורה
בלשון שמועה שמע ישראל וכו' והיה אם שמוע
וכו' ,שהוא רק בשמיעת האוזן מבלי ראיה עין בעין,
משא"כ האמונה במופת נקראת ראיה כי עפ"י המופת
בשכל עין בעין יראה שכך הוא, והנה הבאים בסוד
ה' יבינו וישכילו אשר אורות העינים ה"ל בהם
השבירה משא"כ אורות האזנים כי באוזן לא היתה
מיתה ושבירה ע"כ המאמינים מצד שמיעת האוזן
תעמוד אמונתם לעד לעולם משא"כ המאמינים
רק בראיה, והדברים עתיקים. והנה הגם שדברי
הסבא קדישא ז"ל אינם ע"ד הנ"ל כי ודאי לא לבו
הלך אחרי חקירות אנושיות ומה שאמר שנתוודע
לו היא הכוונה שע"י הזדככות גופו הטהור ראה
עין בעין אמתיות מציאותו עכ"ז שיבח ביותר את
העבודה של ימי הנעורים שהוא עבודת משא משא"כ
אח"כ היא עבודת מתנה מהש"י ליראיו מתיקות
נעימות עריבות ידידות יוצרינו ית"ש אגרא רפרקא ג
הפקדון
מי
שאינו מאמין רק מה שמשיג בחכמה הנה הוא רק כמחזיר
הפקדון אשר הפקד אתו. והנה זאת הנשמה כולה
היא פקדון אצל האדם, ובהגיע עיתה צריך להחזיר
הפקדון לבעליו משא"כ המאמין בדברי התורה
למעלה מן החכמה הנה גם בהגיע עת חזרת פקדון
מוסיפים לו חיים כיון שהשתדל בדבר שהוא למעלה
מן הפקדון בני יששכר
מאמרי סיון
העלאת
הענינים המוגשמים
על
ידי כל הענינים המוגשמים בעוה"ז יקיים המצוות
דהיינו ליקח אתרוג מוגשם ולולב וכיוצא
בזה כל המצוות בדרך גשמי כי האדם נלקח מיסוד
העפר ע"כ יש ביכלתו לקיים המצוות בגשמיות ביסוד
העפר ולהעלותם מעלה מעלה בגבהי מרומים ע"י
הכוונה הטהורה אגרא
דכלה בראשית
שבת---
יום הנשמה
נוהגין
בכל תפוצות הגולה שמברכים החודש הבא לטובה
בשבת שלפניה, וטעמא בעי למה דוקא בשבת? הגם
דע"פ פשוטו יש בנותן טעם דבימות החול העם
טרודים על המחיה ועל הכלכלה ואינן מתקבצין
כ"כ לביהכ"נ ולביה"מ ובפרט בני הכפרים משא"כ
בשבת זמן קהילה אז מודיעין מתי יחול החודש,
ואגב מברכין אותו שיחול לטובה ולחיים. אעפ"כ
עדיין צריכין אנו למודע ולא דבר ריק הוא; ונ"ל
דידוע די"ב חדשי השנה המה נגד י"ב צירופי הוי'
בכל חדש מאיר צירוף אחד ובתפלה צריך לכוון
בכל חדש הצירוף המיוחד לו. ובזה פירשנו משאמרז"ל
מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים מפני שאינם
יודעים להתפלל בשם שנא' אשגבהו כי ידע שמי,
יקראני ואענהו. והדבר הוא לתימא מי הוא
מישראל שאינו יודע את השם הנכתב והנקרא? ופירשנו
שאינו יודע הצירוף השייך לכל חדש בזמן התפלה
שהוא מתפלל, הבן הדבר. ע"כ נקראו הירחים חודש
בגימ' י"ב צירופי הוי.' והנה שבת נקראת בזוהר
יומא דנשמתא, דהיא נשמת הזמן וכל חדשי השנה
המה אצלו כגוף לגבי הנשמה, וז"ש רז"ל ויכל
אלהים ביום השביעי מלאכתו וכו' ביום, הששי מיבע"י?
אלא מה היה העולם חסר? מנוחה! באה שבת באה
מנוחה. ואנחנו לא נדע הרי מנוחה אינה בריאה
רק העדר עשיה אבל תדע שהעבדות והשעבוד מצד
החומר שהוא גופני והמנוחה והחירות הם מפעולת הצורה
שהיא הנשמה, ע"כ כל הנבראים שנבראו בששת ימי
המעשה, וששת ימי המעשה בכלל, היו כגוף בלא
נשמה קודם בריאת השבת. עד שנברא יום השבת
היא המנוחה היינו נשמת כל הזמן והנבראים ע"כ
שבת נקראת יומא דנשמתא נשמת כל הזמן בני יששכר מאמרי ר"ח
המשל
אין ראשית
אלא תורה, אין כאן מקום להאריך בדברי המדרש
בדקדוק רב רק דרך כלל אבאר לך פרט אחד לקרב
אל השכל; איך נאמר על היוצר בראשית שהוצרך להסתכל
בדברים המבוארים בתורה? וכך וכך ברא כענין
דפתראות ופנקסאות? ואקרב לך הענין אל השכל;
ידוע שסיפורי המעשיות המבוארים בתורה הכל
להורות לנו דרכי ה' ומצוותיו ושכליות ורמזים
לאין משער רק להיות הענינים עמוקים קשים לצייר
בשכל הלא מן הצורך הוא להבינם ע"י המשל, כענין
הדורש אשר ירצה להסביר להמון דברים עמוקים
הוא מסבירם ע"י המשל במעשה שהיה כך וכך,
ועפ"י הרוב לא היה ולא נברא המעשה ההוא שממשיל
הדורש, רק הדורש בדה זאת מלבו בכדי להסביר להעם
המושכל שרוצה.
יתר על
כן אם ימצא הדורש להסביר מושכלו ע"י המעשה שאירע
באמת והדבר ידוע לכל בוודאי יתחקק ביותר המושכל
ע"י המשל שממשיל הדורש לאיזה מעשה שהיה ידוע
ומפורסם וזה הוא ענין סיפורי המעשיות של
התורה שהבורא ית"ש ברצותו ליתן התורה במושכלותיה
אל ישראל וא"א להתבונן במושכלות כאלה רק
ע"י משלים המציא באמת מעשים כאלה שהיו באמת
ועי"ז יובנו הדברים עמוקים בחכמה לקוטי מהרצ"א ברכה
דאגה
בלב איש
דאגה
בלב איש ישיחנה; דרשו חז"ל ישיחנה לאחרים, וטעמא
בעי מהי הסגולה? ונ"ל דהנה כשח"ו נגזר על
האדם איזה צער או איזה הפסד וחולי על שונאי
ישראל הנה האיש ההוא נצטער ביותר בעצם הצער
וגם קרוביו ומיודעיו ואוהביו ורעיו מצטערים
בצערו כ"א פחות או יותר כפי קורבתם אליו
ואהבתם אליו. והנה אם הוא חטא ויחויב אליו הצער
ח"ו מה חטאו אוהביו וקרוביו שהגיע אליהם צער
מצער אוהבם? וא"א לומר אשר ח"ו יהיה להם עוות
הדין שיצטערו הם שלא חטאו על חטא אוהבם אשר
חטא? ע"כ צ"ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו
משפט, וע"כ בעת הגיע הצער ח"ו לאיזה איש נידונים
בזה כל הקרובים ומיודעים וכאשר יתחייב להם
הצער אז חל העונש ומקבל כ"א הצער כפי אשר
חטא ובאם יהיה אחד מהקרובים ומיודעים אשר לא
יתחייב העונש אזי מן ההכרח שינצל האיש החוטא
הקרוב מהצער והעונש, כי ע"י צערו יצטער ג"כ
קרובו הצדיק והש"י לא יעוות משפט וזאת היא העצה
הנאמנה דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים, אפשר
ימצא איש אשר לא יחויב אליו צער ויצטער בצערו
ובהכרח יסיר הש"י מאתו הצער כדי שלא יצטער
הצדיק. ומעתה תבין מה טוב ויפה לאדם לספר
צערו להצדיק, כי אפשר אפילו לא יתפלל בעדו
כאשר רק יצטער הצדיק בצערו יסיר הש"י צערו בכדי
שלא יצטער הצדיק. תן לחכם ויחכם עוד ודעת לנבון
נקל אגרא דפרקא קטו
חסברת
הרופא המומחה
נחמו
,נחמו עמי וכו' להבין הנחמה הכפולה, גם מהו יאמר
אלקיכם? וגם מה הם הדברים שמדברים על לבה?, והנה
יתפרשו הדברים עפ"י מה דידוע בחכמת הרפואה
להחכמים הבקיאים כדבר, ובימי שמעתי וראיתי
ענינים כאלה. מי שאירע לו ח"ו איזה חולי או חלאים
מצורפים משתדלים הרופאים הבקיאים ע"י סמים
מיוחדים לגרש ממנו את החולאים. והנה בהתגברות
ח"ו קדחת החולאת על מזגי הסמים מתייאשים הרופאים
מרפואתו ואומרים שאין עוד בקופת הרוכלים שום
דבר שיוכל לגרש החולאים, כי כבר ניסו הכל.
והנה
יארע לפעמים עזר אלקי אחר היאוש ואפילו אחר הגסיסה והוא
שלא כטבע, והוא ממש כעין תחיית המתים, והיינו
שמגיע החולה עד הנקודה האחרונה שבחיוּתו, וכיון
שהגיע לידי כך הלך ממנו החולי וברצון הבורא
ית"ש החייהו ולא נשאר אצלו שום חולי רק שהוא
חלש באבריו כקטן שנולד. והנה הרופא שאינו בקי
בראותו שהוא חלש מאד נותן לו שוב סמים חריפים
ולא יועיל והרופא המומחה הבקי במשישת הדופק
יראה שאין כאן שום קדחת ושום חולי. והנה בעיני
יראה שהוא חלש מאד, אזי מבין הוא הדבר שהחולה
בא עד שערי מות, וכיון שבא לידי מדה זו אזדו
מיניה החולאים. והנה בעזר אלקי שבה אליו החיות
הנה הוא כקטן שנולד ע"כ הוא חלש מאד כתינוק
בן יומו. הרופא הבקי ההוא יאמר לכל העומדים
ולהחולה שכבר הוא בריא בכל אבריו ואין כאן
שום חולי, ויצו למנוע כל הסמים החריפים, אך
יתנו בכל פעם מעט מעט מאכלים ערבים ויין מתוק
מעט ויעמוד על בוריו. החולה בשמעו את הרופא
באמרו שהוא בריא לגמרי בעיניו קשה להאמין בראותו
חלוש מאד על החושים ועל כל האברים והרופא מסביר
להחולה הענין ההוא איך שכבר היה בתכלית הסכנה
ובן מות. ולבעבור זה שוב נסתלק החולי לגמרי
ממנו ובחסדי הש"י נעשה כבריה חדשה וכקטן בן
יומו, ע"כ איבריו וכוחתיו חלושים אבל שוב א"צ
לשום סמים רק להשיב נפשו מעט ע"י מרקחת הטוֹבים
וע"י יין ישן וּכיוֹצא. לפי זה אמר הנביא נחמוּ,
נחמוּ עמי. שוּב אין מן הצוֹרך לשים סמים יאמר
אלקיכם, הוּא הרוֹפא המוּמחה, והנה החוֹלה
אינוֹ רוֹצה להאמין אזי צריכים להסביר לוֹ
הענין כנ"ל בני יששכר ז' נחמוֹת
בעל שני
מוחות
אמרו
עליו על רבי צבי אלימלך מדינוב שהיו לו שני
מחות. פעם אחת באה אליו אשה אחת ושפכה לפניו
את מר שיחה והוא ישב וכתב חידושי תורתו
וחשבה האשה כי איננו שומע כלל לדבריה והתחילה
לבכות ואמרה; רבי מדוע אין רצונו לשמוע את בקשתי
ושאלתי? ויאמר לה אנכי שומע היטב אם תרצי
אספר לך את כל מה שאמרת לי בהיותך אצלי לפני
עשר שנים עשר צחצחות