רבי חיים מטשרנוביץ
נולד לאביו רבי שלמה בכפע הסמוך לבוצ'ץ אשר בגליציה בשנת תק"ל בערך, בימי נעוריו למד יחד עם הגאון רבי אברהם דוד בעל "ברכות דוד" ו"מחזה  אברהם" מבוצ'ץ, אם כי היה גדול ממנו בשנים. רבי חיים נתפרסם כגדול בתורה ושימש ברבנות בקהילות מאהילוב, באטישאן, קישינוב, טשרנוביץ וגליל בוקובינה. חיבוריו הנודעים ביותר "באר מים חיים" על  התורה,, "ארץ החיים" על נ"ך, וחלק שני ממנו על  מסכת ברכות," סידורו של שבת", ו"שער התפלה". בחסידות היה רבי חיים מתלמידיו של רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. הוא עשה והצליח רבות לקרב עבריינים לאביהם בבשמים. בסוף ימיו עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת בה נפטר ביום כ"ז כסלו תקע"ו
 
 הגוף והנשמה
 כל הגוף לא נעשה, אלא ע"י הפחת הנשמה בו שיהא נעשה נרתיק אליה, וע"כ לא תצוייר שום דמות הגוף אם לא תהיה נשמתו בו. והנה איש הנלבב והמשכיל מבין אשר אם  כן הוא שעיקר האדם הוא הנשמה והגוף אינו אלא לבוש אליה, ודאי שצריך לעשות מהעיקר עיקר. וכאשר בבוקר יעמוד תיכף יבין אשר עיקר עשיית כל היום צריך להיות בעסק  מזון ולבושי הנשמה ע"י תורה ומצוות, וכל העשיות הצריכות אל הגוף כולם אינם אלא טפלים ממה שצריך להחיות גם אותו שיהיה עובד ה' ע"י זה. ותיכף  כשיהיה לו על מזון אותו היום צריך להשליך הטפל ולעשות העיקר שיהיה לו במה לבוא אל העולם העליון לקבל  פני מלכו. ובענין זה שמעתי דבר נחמד  בשם הרב חגאון המפורסם איש אלקים  קדוש מוהר"ר שמואל שמעלקע האב"ד  דק"ק ניקוֹלסבורג על מאמר אדון החכמים 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי' - והיה דברו בזה לפי שאנו רואין בכל טבע העולם שמין החי ימשוך למין הדומם וצומח וכדומה אבל לא יצוייר שהדומם ימשוך את מין החי כמו למשל סוסים בעגלה, הנה הסוסים מושכים  העגלה לפי שהם חיים והוא דומם ולא יצוייר להיפך, רק פעם אחת היה היפוך בדרך הנס כשנטבעו פרעה וחילו בים סוף אמרו חז"ל והיו המרכבות רצות ונכנסות על כרחן וכו' עד דרך ארץ המרכבות נמשכות אחר הפרדים, עכשיו מרבבות מושכות הפרדים וכו'. ע"כ והנה באדם אשר על הארץ ידוע שהנשמה שבתוכו היא חיה וקיימת כמאמר הכתוב 'ויפח באפיו נשמת היים' והגוף הנה הוא דומם ממש עפר מן האדמה. ומהראוי להיות שהנשמה החיה תמשוך את הגוף הדומם לטבעה לכל צרכיה, שלא יעשה כ"א מה ששייך לה, וכאשר היה בדעת הראשונים שאמרו חז"ל שעשו תורתן עיקר ומלאכתן טפילה, כי הגבירו נשמתו על כח גופן והיתה הנשמה מושכת את הגוף אליה, ולא כן בדורות האחרונים שעשו מלאכתם עיקר ותורתם טפילה. ונמצא נהפוך הוא אשר הדומם, גוש העפר, מושך את החיה שהוא הנשמה שבקרבו לתאותו וחמדתו. באר מים חיים בראשית.
 
  המצווה עיקר
 הנה בהמוני עם ב"י הנקשרים והנצמדים בכל גופם ומאודם  בהבלי עוה"ז עושים הדברים עיקרם לשמם לשם עצמם להנאת  גופו ותאותו, ודרך ה' שיש במעשה ההוא לטפל ועראי נחשב  בעיניו, והוא להיפוך שהעיקר בעיניו אינו אלא עבודת ה' שיש  במעשה ההוא כי הוא העיקר בעיניו מעודו והנאת גופו שיש  שם להבל ותהו נחשב בעיניו, כי לא הביט מימיו לעשות הדבר  הזה עיקר בעיניו, וכמו למשל כאשר יבנה אדם בית לשבתו הנה כמה וכמה מצוות ה' יש בבנין הבית כמו מצות מזווה, מצות מעקה, להכניס אורחים אל ביתו, לעבוד שם עבודת ה'  בתורה ותפלה כראוי, וגם חפצי עוה"ז יש בבית כמו הישיבה בה וההנאה או להתפרנס ממנו וכדומה הנה זה האיש ההמוני אינו שם לבו כלל בעת הבנין אם יש בזה איזו עסק מצות ה' רק לבנות בית לצורכו לשבת בו הוא ואשתו ולהיות לו בזה תפארת מן האדם וכדומה מהבלי שטותי גורלי התאוה והיצה"ר  בעוה"ז. והאיש המשכיל הוא להיפך, אינו שם לבו כלל לתאוות הנאת גופו שיש בזה כי הלא לא נחשב זה בעיניו לכלום ומתחילה בעת הבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה לנסוע את הבית כולו לעבודתו ית' לקיים בה מצוות מזוזה ומעקה; כי הלא זה הוא עיקר בעיניו והבית הוא בעיניו יותר מכל מחמדי עוה"ז. ע"כ מתחילה בונה ביתו בצדק ולקיים מצוות מן התורה לקבוע מזוזה בבית שלו ומעקה או להכניס אורחים וכדומה. וע"ז נאמר  צדיק ה' בכל דרכיו, כלומר אצל הצדיק הנה ה' בכל דרכיו הוא כי הוא מקיים בכל דרכיך דעהו שאפילו בכל דרכי עוה"ז  עושה הדברים לשם פעלם לשם מצוות התלויות בה עיקריים בעיניו וכן בעיסה, הנה הצדיק הזה לש עיסת בכדי לקיים בה מצוות ה' בחלה וצדקה לעניים ולשם זה הוא עושה כל העשיה. וזה שיהיה חוא אוכל ממנה לטפל נחשב בעיניו כי אינו חשוב בעיניו עסקי עוה"ז ולזאת אמר מי הקדימני ואשלם? כלומר, שיקדים אותי במחשבתו בתחילת העשיה לעשות למעני כי,  הן אמת אשר אי אפשר לעשות מזוזה כי אם בבית אבל נראה אם הקדים אותי לבנות לשם כדי לקיים מצוות מזוזה או בנה לשם עצמו, ואח"כ כשכבר גמר כל  חבנין עשה מזוזה ג"כ כחובה עליו כמעט כטפל לחפצי עוה"ז ח"ו. ולזה אמרו כלום אדם עושה מזוזה אלא א"כ נתתי לו בית, כלומר כשכבר נתתי לו הבית אז הוא עושה המזוזה ולא מלאו לבו לגשת להתלהב אחרי אור עריבות חביבות חמודת תשוקת המצוה שאין ערוך בכל חפצי עוה"ז אל מצוה אחת הקטנה שבקטנות לבנות בית לשם זה כדי לקיים המצוה שכל חפצי עוה"ז לא ישוו בה שבזה יוכר רוב אהבתו לה' ואהבת מצוותיו יותר מנפשו. שם תשא.
 
 העיקר והטפל
 ידוע שזה עבודת האדם כל עוד נשמתו בו על פני הארץ  הלזו לראות תמיד להגביר הקדושה שהוא בחי' הימין והחסד ולהרבות אותו ככל אשר יוכל ולהכניע ולהמעיט כח הדינים  והקימוץ. שע"ז אמר הכתוב; לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט, כי  בחי' הקדושה והימין שהוא בחי' הרב שמתרבה בכל יום יותר ויותר על הקליפה ע"י עבודת עם קדושת ישראל עד ביאת  משיח צדקינו, שתתרבה הקדושה מכל וכל בכל העולמות העליונים ותחתונים, לזה תרבה נחלתו לראות תמיד להרבות נחלתו ביותר ויותר ע"י עסק התורה והמצוות ולא ירפו ידיכם בכל אשר תוכלו יומם ולילה לא תתנו פוגה לכם להרבותו עוד, ועד אשר יראה  ה' משמים וישקף שיתרבה כבודו בכל מקומות ממשלתו שלא יהיה סטרא אחרא בעולם כלל ולמעט הוא בחי' הדינים והקימוץ ושרשי הרע הנאחזים בהם תמעיטו נחלתן ככל אשר תובל ולקצר בעבודתן והם בחי' כל הנאות הגופניות ועסקי כל העשיות בעבודת הארץ ובסחורה להמציא טרף ביתו, שצריך מי שעיני שכל לו מכל וכל מעט אכילה, מעט שתיה, מעט שינה, מעט תנומה וכו' שלא יהיה אדם טרוד בבל יומו לבקש  אוכל לפיהו ופרנסת נשמתו וחמדת עשיות תענוג ונ"ר לבורא עולם יהיה נשכח מאתו מכל וכל. כי עכ"פ לא נופל 'אנכי' מכם פירוש, שאנכי ה' אלהיך שהוא עסק עשיות התורה ומצוות ועבודת שמו ית' אינו גרוע מעסקי עצמיכם לעסוק בעבודתו יתברך כמו בעבודת הגוף, בזה חצי יום ובזה חצי יום, כי דרכי ה' ועבדותו הוא להיות העבודה עיקר בעיניו לצאת ע"ז רוב ימיו והמיעוט לצרכי גופו לטפל, וממילא אם התורה והמצוות עיקר בעיניו כשהוא עושה חותם עושאם על צד היותר טוב ונכון במחשבת טהורה ונכונה באימה ויראה בנחת ושמחה רבה בדקדוק רב שיהיו על צד השלמות, ולא יבלבלוהו מחשבותיו מעסקי גופו, כי הלא העבודה הוא העיקר שצריך לו, וגופו הוא טפל ואיך יבטל טפל את העיקר? כי הלא עיקרו בא לעולם לעבוד את עבודתו ית' לגרום תענוג ונ"ר לבוראו, וצריך האדם לראות תמיד להקטין השמאל והדין ע"י קיצורו בעבודת גופו ותאוותו ולהגביה הימין והחסד ע" עסק התורה והמצוות ביותר ויותר. שם קרח.
 
מידת הענווה  
אמרו רבותינו באדם שיש לו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור כו', כלומר, כיון שהוא מתגאה בלבו הרי הוא בבחינת 'אני' שתופס עצמו במציאות, לומר הרי אני דבר בעולם, במעלה זו ובמעלה זו, ומתגאה בלבו על הפחותים בערך ממנו בחכמה ודעה, או בעושר, ואינו יודע כי כמו שער בנפשו הדבר הזה, כי בנקודה קטנה כאשר לבבו יבין הדבר הזה וירום לבו להתגאות על הפחות ממנו במעלה הרי הוא פחות מן הפחות שבפחותים, כי הקב"ה שונאו ומדחה אותו חוץ למחיצתו ית' ונעשה בזוי ומתועב לפניו ית', והנה חברו הפחות ממנו במעלה אם ימצא לו לב נשבר ונדכה ומרגיש בפחיתותו הרי הקב"ה אוהבו ומגביהו למעלה למעלה, ועתה נראה מי גדול אחד מחברו אם זה הנמצא במעלות ומתגאה בלבו או זה הפחות שלבו נכנע לפניו ית,' הלא אם ימצא לו לאדם חכמות מופלאות רמות  ונשגבות ויושלם במעלת העשירות ושארי המעלות הלא כל זה הבל הבלים נחשב לכלי אובד, חרס הנשבר, שאין בו ממש. אם  הוא בזוי ומתועב ונדחה ממחיצת בורא עולם ב"ה וב"ש ח"ו.  והנה אדון עולם ב"ה וב"ש המתגאה על חיות הקודש ועל כל  הגאים והרמים העידו עליו חז"ל שבכ"מ שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, כי זה תכלית שלמות המדות שבמקום גדלות כל הגדולות ימצא הענווה השלמה הנעימה.  וע"כ בכל ההודאות והתשבחות והשירות והברכות תמצא בהם לשון נוכח ונסתר כנודע. כמו ברוך אתה ה' היא לשון נוכח ואח"כ אומרים אשר קדשנו שהוא לשון נסתר, ולא אשר קדשתנו בנוכח. וכן בתחלת שבחי הזמירות שפותחים ואומרים ברוך שאמר והיה העולם ברוך הוא כו' שהוא לשון נסתר ואח"כ אומרים בא"י כו' אלהינו כו' ונגדלך ונשבחך כו' בנוכח. וכן בכל מקום ומקום והוא יחוד אנ"י עם אי"ן להאיר על מדת מלכותו ית' שהוא גדולתו של הקב"ה שנקרא אנ"י לשון נוכח שהוא נתפס במציאות מאור שלמות מדת האי"ן מדת הענוה הנעימה לשון נסתר הנקרא  הו''א. כי זה הוא גדולה שאין גדולה כמוה, ולזה אמרו אין 'אני' ו'הוא' יכולין לדור כלומר כשהאדם הוא גבה לב נקרא אני שהוא אומר בלבו אני ואפסי עוד, ושמו ית' נקרא הוא, לשון נסתר, בחינת מדת האין שאינו נתפס במציאות. וזה סותר את זה ואיך אפשר שידורו שניהם יחד. כשם שע"ז מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כך כל מי שהוא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה שעי"ז מטמא את הארץ ומסלק את השכינה כך כל, מי שהיא גבה לב מטמא את הארץ ומסלק את השכינה. שער התפלה ניפול .
 
מתנת חינם  
כדוגמת התנהגות האב עם בנו כן הוא השגחת המקום עלינו. וזה הוא הענין הנקרא אתערותא דלתתא כי אנו המקבלים מאת בוראינו ממ"ה הקב"ה בשתי אלה פנים או בבחי' קבלת הבן מהאב או בבחינת עבד מאדוניו, ובכל א' מהדרגות האלו חוץ מהשגחה הכוללת והברכה השופעת תמיד לקיום העולם אשר בבחינות אלו אף גם זאת בידינו לעשות ולהרבות עלינו טוב אורו וחסדי השגחתו כפי דרגת מעלתנו ולפי הכמת חכמינו וערך רבות האהבה והחיבה והליכתנו בתורה ומצוות ה' באמת באהבה רבה. וכשאנו בוחרים בדברי שירה וזמרה להתעורר לשיר בקול נעים זמירות ה' בכדי להיות נחת רוח לפניו ולהיות כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס כי אם מגודל גדולתו ואדנותו שהוא אדון הכל, אז לערך אהבה וכבוד ונחת שאנו עושין לפני אבינו שבשמים לכבדו ולאהבו ולירא מפניו על דבר הכרה ברוב גדולתו ורוממותו כל דרגא ודרגא  הוא אתערותא להשגחת ה' עלינו, שיהא הוא מעורר עלינו בכל  עת ורגע גודל חסדיו ורחמיו הגדולים, ובגודל חשקו ואהבתו ולמען האתערותא הלז הוא תמיד עלינו למלאות לנו רצוננו בכל מיני ברכות להשלמות חפצי צרכינו. ואנחנו אין לנו שום חלק  בזה כי אם בחינת התוכניות אשר נתעורר כל זה ע"י מעשינו  הטובים עד שנתעורר אצל בוראנו יתברך המשגיח ועושה את כל להיטיב עמנו אף מה שאינו עולה ברצוננו כלל ומתנת חנם  הוא נותן לנו. סדורו של שבת תוספות שבה.
 
 דרגרת בעבודת ה'
 כשפקודי ה' ישרים בעיניו ושמח ע"ש שזוכה לעבוד את ה'  בהם ולא למשא נחשב עליו אז בא להדרגא של עבדו את ה' בשמחה, אבל אמרת ה' צרופה עולה בדעתו שאמרת ה' צרופה לצרף ולהטריח בו את הבריות ואינו משים אל לבו גודל מעלתו שזכה לעבוד את ה' בהם אז אש של גיהנם צורפתו. הרי שמעלת התורה והמצוות כשמקבל אדם על עצמו להיות אוהב בהם את ה' ולאהוב את יראתו במה שצריך לירא ממנו ולא יבעוט ביראתה זוכה להיות התורה משמחתו. שער התפלה רינה.
 
 זמן הגאולה
נודע אשר זה הגלות האחרון שאנו בו לא נודע קיצו לשום אדם, כמחז"ל אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאולה אל תאמין,  ליבא לפומא לא גלי, ואף יעקב אבינו ודניאל שידעו הקץ  אמחז"ל שנסתם מהם, עיקרו תלוי בכתוב ויצא הראשון אדמוני כולו שהוא אחר שיצאו כל הדינים והסיגים וימתקו כולם והרע יכנע ויתבטל והטוב והקדושה יתגברו למעלה למעלה ויתבררו כל הנצוצין וכל הנשמות העשוקים בקליפות, אז בוא יבוא משיח צדקינו ויגאל אותנו כי זה עיקר הגאולה כאשר יגאל הטוב  מן הרע וכל הנשמות ונצוצי הקדושה יצאו ויתבררו מגלות הקליפות אז גם הגופים יצאו ויגאלו בגאולה השלמה שאין אחריה עוד גלות. באר מים חיים תולדות.
 
 שיר השירים
נהגו אנשי לבב לומר גם בלילי שבתות שיר השירים אשר לשלמה, כי בעת המתקת הדין לרחמים נקרא עושה שלום במרומיו. כי הקדוש ברוך הוא עושה שלום בין שני דברים ההפכים; דהיינו חסד ודין, להיותן יחד בבחי' הרחמים. סדורו של שבת שירה.
 
 כשהצדיק יוצא לשוק  
דרך הצדיקים כשהם מבינים שצריכים עתה בזה היום או השעה להתקרב לדברים מדברי העולם כדי לסבב בשווקים ורחובות לישא וליתן עם בני אדם או לאכול ולשתות ובדומה ויראת ה' ופחדו על פניו שלא יפול שם ח"ו ממדריגתו בדבר מה. כי הנה השוק מלא בדברים שצריכים שמירה יתירה ביותר כמו ראיית נשים יפיפיות המלובשות שני המסבבין בשוק, או ממיני המו"מ המלא ערמות ורמאות, למשל; מעשיות עוול במידה ובמשורה  או באונאת איש את חברו או מיני ריבות המצויים בשוק וכדומה לאלפים בכל דברי העולם שצריך האדם לעשות, ומה הוא עושה  הנה הולך ומקשר עצמו קודם צאתו לשוק בקשר אמיץ וחזק  בקדושת ה' באהבתו ויראתו ופחדו קשר, חזק בל ינתק, ואז, כאשר הולך לשוק ורואה מכל אותם הדברים הנאמרים הנה אינו  רואה בהם כ"א אור ה' וכוחו שברא כל אלה, ומברר את זה לבד ומפריד הגשמיות מהדבר ההוא, ואז כאשר רואה פני ה' שמה  ודאי לא יעשה שום דבר למרות עיני כבודו ח"ו. באר מים חיים לך.
 
 תכנית הבנין
 כל אות ואות שבתורתנו הקדושה הגם שהיא קטנה כמות שהיא הנה היא מורה על עולם שלם בפ"ע גדול בכמות ואיכות למאד מאד באורות הרוחניים אורות אלהינו ית"ש, ואמרתי משל לזה שהוא כדמיון הבנאים המציירים כל הבנין והדירות שבו גגו ועליותיו פתחיו וחלונותיו על נייר קטן למאוד ברשומים  קטנים ומי שאינו יורע מה שבתוכו נדמה לו שהוא דבר קל וקטן כמות שהוא, אבל האומן יודע שכל רושם קטן אשר בו מורה על היכל גדול נורא מאוד וממואר ומהודר מרוקם ומצוייר כל מיני גוונים הנאים שבעולם וכל אחד כפי רשומו, כן מורה על איזה היכל יש על היכל מרובע ויש על היכל עגול או משולש או על ציורים שונים וכדומה. וכן להבדיל בכמה הבדלות תורתנו הקדושה, כל אות ואות שבה מורה על עולם שלם עולם  נפלא נורא ונשגב לא שזפתו עין רואה, והוא בשמי השמים בעולמות עליונים. וכל עולם ועולם הוא בציור בפ"ע ונרשם  באותיות התורה באלף בית גימל, וכל אות ואות מורה על ציור עולם אחר כזה וכזה ותיבה שלמה מאותיות ביחד מורה על בחי' אחרת נפלאה בהתיחד העולמות הללו הנרמזים באותיותיה ונעשה מהם ציור זה נפלא הפלא ופלא. שם דברים.
 
  הבעש"ט בא לרפא את רבי חיים
פעם אחת חלה מאד הרב הגאון הקדוש רבי חיים זצ"ל  אבד"ק טשרנוביץ והיה שוכב בחליו זמן רב עד שנתיאשו ממנו הרופאים. כשלשה ימים שכב לא פתח את עיניו ולא דיבר מאומה, לפתע הרים את ראשו ישב על מטתו וצעק בקול אוי אוי! נבהלו מאד בני הבית ואחד מהם נגש אליו ושאל; רבי מה אתם צועקים אוי? אמר לו אינך רואה כי הבעש"ט ז"ל עומד על ידי? פחד האיש עוד יותר, אבל תיכף הוסר חליו ממנו והתחיל לשוב לבריאותו. אח"כ סיפר המעשה ואמר כי כמעט יצאה נשמתו וראה כי הולך בעולמות העליונים וראה את הבעש"ט ז"ל, ואמר לו רבינו עשה לי טובה שירפאני השי"ת. השיב לו בני מה אעשה וכבר נגזרה הגזירה, אמרתי לו, פעם גרמתי שהצדיק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ז"ל סיפר בסעודה שלישית איזה ענין מכבודכם ובודאי היה לכם לנחת דבורו מכם, ע"כ מחוייבים אתם לעשות לי טובה. השיב לי הצדק אתך, זאת אעשה! אני אברך אותך ובטחתי אשר ברכתי לא תשוב ריקם!  וכך היה.  ספר אוהלי צדיקים.