רבי משולם פייבוש העלער מזבאראזש
בנו של רבי אהרן משה רבה של שניאטין שהיה מצאצאיו של רבי יו"ט ליפמן הלר בעל תוספות יום טוב, בחסידות היה תלמיד מובהק לרבי יחיאל מיכל מזלוטשוב. אולם הוא שימש גם את המגיד ממזריטש ואת רבי מנחם מגדיל מפרמישלן. היה חברו הקרוב של רבי חיים מטשרנוביץ המביא בספריו דברי תורה בשמו.
רבי משולס פייבוש היה סופר מובהק ואת רעיונותי על מהות החסידות הביע באופן מרוכז ומוסבר בקונטרסו הקטן "דרך אמת" [לבוב תק"ץ] מדרשותיו נדפסו בספר "לקוטים יקרים". אחיו הגדול רבי אברהם נח הלוי הלר רבה של דולינא חיבר ספר "זריזותא דאברהם" ובראשו הסכמת אחיו צעיר נפטר בכ' כסלו תקנ"ה בזברז' והשאיר שלשה בנים; רבי משה אהרן, רבי ברוך איציק מ"מ בק"ק זוואניטף ורבי שמשון מאוז'יראן.
 
מתוך הפתיחה
אני הכותב למען אהבת עמיתי וריע אשר מעודי גדלתי בתורת ה' לפי קט שכלנו וגבה טורא בינינו ובעת הפרדו מאתי בקש ממני להעלות על הכתב יושר דברי אמת ואמונה הנשמע מפי משכיל הדור אנשי מופת בעלי רוה"ק אשר עיני ראו ולא זר כמלאך אלהים פחדם ויראתם וכולם ממעין אחד שתו ה"ה האלהי ריבש"ט זללה"ה. ואני לא זכיתי רק לראות פני תלמידו האלהי ר' דוב בער זלה"ה. ואח"ז באו אלי כתבי קודש מדבר קדשו המלהיבים החרדים לעבודת השי"ת, ואני כמה פעמים היית לפני האשל האלהי ר' מנחם מענדל מפרעמישלאן ע"ה זלה"ה זי"ע, וביותר להבדיל בין המתים ובין החיים אשר שמעתי מפה ק"ק בנן של קדושים צדיק בן צדיק הרב המופלג האלהי מו"ה יחיאל מיכל נ"י. ובאמת יש בדור הזה אנשי לצון וכופרים בחכמה כמו שהיו בזמן האר"י זלה"ה אנשים כאלה, ואני מעודי נדבק לבי באמונת חכמים האלה וחברי נדבק לבן ג"כ באמונתם אשרי מי שבחר באמתתם ובדבריהם. אוי להם לרשעים שפרקו עול תורה ויראת הש"י מעליהם ומראים עצמם צדיקים ומלעיבים במלאכי אלהים בשקרים וכזבים שבודים מלבם. נפשי יודעת מאד רשעם ורעתם, כי רבים מהם בעלי גאוה וקנאה אשר מקנאתם נותנים פגם ומום בקדשים בשקרים ובכזבים. וכבר נבאו נביאי האמת עליהם שיהיה כן בדור אחרון, יהיה להם אשר להם ואנחנו נפשנו הצלנו. ובאמת אמרו חז"ל כי בדור הזה אין תוכחה ולא יכול אדם להוכיח רק את עצמו או חברו ותלמידו הנצמדים לקולו באהבה, כי בעוה"ר בזה גבר עוון הקנאה והשנאה שבא מגבהות הלב אשר באמת אם היו כל הימים דיו אין יכולין לכתוב חללה של רשות כמ"ש רז"ל. לדעתי רמזו לגבהות הלב שנוטה האדם למלוך על מי שתחתיו במדריגה כי רשות לשון מלכות כנודע. וענין מחשבות הגבהות לא יספיקו פיות האדם כל ימיו לדבר בהם כי עמוק עמוק הוא מאד. ומי שרוצה לחפש אחריו לסלקו ולזכות אח"כ למדת שפלות הלב בלב שלם על זה אמרו רז"ל ענוה גדולה, ובאמת שמעתי בחג השבועות הזה מפי הרב המגיד מוהרי"מ נ"י שאמר בזה"ל 'העולם חשבו שמצוה להיות עניו ובאמת מצוה לא נאמרה בתורה רק התורה מספרת שבח משה. ובאמת הס"ם העלה בלבם דבר זה שמצוה להיות עניו, כי מקודם מגדיל לב כל האדם בגבהותו ומדמה לו שהוא למדן גדול וחסיד וצדיק ובעל מדות טובות וישרות וירא נעים ונחמד, ובאמת לפי מעלתו היה ראוי להיות גדול מכל עמו ולא לפנות אליהם ולא להתגבר עליהם, רק שזו מדה גרועה שמצד זה נמאס בעיני העולם שיחזיקוהו לבעל גאוה ובאמת מצוה היא להיות גם עניו ושפל ברך ולדבר עם כל ולהיות עלוב מכל ע"כ הוא עושה עצמו עניו כל זה הוא פיתוי הס"ם כי מתחלה הגביה לבו בקרבו ותקד עד שאול תחתית ואח"כ הוסיף לו מצוה זו למעלה להוסיף גאוה על גאותו'. דרך אמת ב'.
 
מחשבה והבנה
יש חכמה ובינה ודעת בכל דבר, למשל; מי שחושק לבנות דירה המחשבה הראשונה בכללה נק' חכמה שהיא מכונה לי' שהיא רק נקודה גולם לבד, ואח"כ כשמתחיל להרחיב מחשבתו בהבנת לבו לכאן ולכאן ומרחיב המהשבה לכל צד, אם באופן זה יהיה הבית או באופן זה, שהוא נקרא בגשמיות אורך ורוחב. והכל על המחשבה הראשונה שהוא לבנות בית דירה. וזהו הנקרא הבנה שבלב, אם כי האב שהיא המחשבה נותן המחשבה הגולמית לבד ונעלם בה איך יהיה הבית בנוי וההבנה היא כאם הנותנת את הצורה הנכונה ואת הפסולת דוחה לחוץ, כך ההבנה מחשבת ומבינה שמוכרח להיות כן ולא כן, וזוהי ההבנה שמבין דבר מתוך דבר מחמת שצריך בית לדור מוכרח להיות כך פתחים וכך חלונות וכך אורך וכך רוחב ומיישב אפשר כך טוב, ואה"כ חוזר וסותר מחשבתו לא טוב כך אלא כך, וכל זה נקרא הבנה. ולפי זה אם עיני שכל לך תבין ענין חכמה ותבונה ודעת בהשי"ת שנברא בה העולם ואח"כ כשגמר הציור בדעתו שיהיה באופן זה שנגמור וברור לו לא באופן אחר אזי אינו סותר מחשבתו ומעמדה כבראשונה שהבין בהבנה כך או כך רק מעמיד מחשבתו על דבר ציור א' ודבוק בזה הציור והוא יחוד בדעתו או נתיחדה החכמה שלו בבינה שלו ע"י הדעת, ואין לו רק מחשבה שהוא הדעת המגלה החכמה והבינה כנ"ל ובזה הדעת הולך תמיד ובונה כל חדריו של הבית. נמצא הדעת היא גמר מחשבתו ושלמותו ודביקות האדם בה. ואח"כ בזה הדעת הולך תמיד וממלא כל חדריו בדעה זו. ככה הענין מי שרוצה לדבק עצמו בהשי"ת צריך להיות לו חב"ד וחכמה ר"ל קבלה מאבותיו ורבותיו שיש אלהים עולם והוא מחשבת גולם בלבד ואח"כ צריך להבין דבר מתוך דבר בהבנתו איך שיהיה שהשי"ת משגיח על כולם ומחיה את כולם והוא ממלא כל העולמות. וזהו מחשב ומבין מכל מה שרואה בעולם יבין בהבנתו ומחשב שמוכרה להיות כאן כמו ית"ש וזהו מבין דבר ר"ל דבר השי"ת מתוך דבר העולם, ואח"כ כשנגמור ציור זה תמיד בדעתו ואין דעתו פנויה מציור זה, כי בהבנה עדיין הדבר פעמים במחשבתו ומבין ומהרהר בה הרבה ולפעמים אינו במחשבתו רק דברים אחרים ח"ו, אבל כשהכריח מחשבתו והבנתו ע"ז ויגמור דעתו על זה בודאי נקרא דעת שהוא מקושר תמיד בזה וכל מה שרואה רואה תמיד השי"ת. שם ח.
 
הנגלה והנסתר
רבים מבני עמנו המדומים בעיניהם ובעיני העולם חכמים גדולים בתורה בנגלה ובנסתר ומדומים ביראה בכל הדברים וסוברים שבאו לקצת תורה ויראה, אבל באמת עדיין לא זכו אפילו לידיעה קטנה מתורת אלהינו שהיא נקראת תורה ע"ש שמורה הנעלם שהוא השי"ת ממש כמ"ש הקדוש אלהי ר"מ מענדיל הנ"ל ז"ל שאמר שתורת ה' נקראה תמימה שעדיין לא נגע אדם באפס קצהו, כי לומדים רק חיצוניות התורה שאין במחשבתם להדבק בהשי"ת להיות מרכבה לו ולירא ממנו ולאהבה אותו ע"י התורה, כי הם אינם יודעים כלל מה זאת דביקות בהשי"ת, ומה זה האהבה והיראה כי הם סוברים שזה בעצמו הלימוד שלומדים הוא הדביקות והיא האהבה והיראה. והאיך אפשר זה? הלא ידוע ומפורסם שיש כמה לומדים שהם בעלי עבירות ידועים, ואף מאומות שלומדים התורה שלנו, האיך יתכן שזו תהיה הדביקות בה' כי א"א למי שהוא דבוק בהשי"ת באהבה ויראה ויבוא ליר' חטא קל ק"ו לחמור ק"ו שיהי' דבוק באיזו תאוה ח"ו. כי הלא השי"ת קדוש ומובדל מכל החומריות אלא ודאי שענין אהבת השי"ת ויראתו הוא ענין אחר שהוא בלב שיהיה לבו מפחד וירא מהש"י תמיד, ותהיה בוערת אהבתו בלבו תמיד כמ"ש הרמב"ם בסוף ס' המדע בפ"י מה' תשובה משנה ג' וז"ל' 'כיצד היא אהבה הראויה כו' ע"ש' וזה אין האדם קונה ומחובר בה כ"א ע"י התורה לשמה, ועיקר מקודם התפלה בדביקות ובהתלהבות הלב ובכפיות כל כחותיו למחשבות זכות וטהורות להשי"ת תמיד ובפרישות כל התענוגים ואצ"ל פרישות עבירות קלות וחמורות וכל דקדוקים ובנקיון כל האברים ושמירת בהקדושה השייכת להם. אבל כמו שהם מזלזלים בתפלה האיך תהיה להם דביקות בה' ע"י התורה? ובאמת אינם לומדים רק מצוות אנשים מלומדה למען יחכמו, וע"ז אמר הכ' הוי חכמים בעיניהם וגו' וזה קורא הזוהר חסד דעבדין לגרמייהו כידוע. ועיקר התורה היא לשמה לבוא להתדבק במי שנעלם בה כנ"ל להיוה מרכבה עליו
באמת הן תורת הנגלה הן התורה הנסתרת הכל סוג אחד כי הכל הולך אחר כוונת האדם בה אם כוונת האדם בה לידע עניניה אינו זוכה לשום דבר אבל אם כוונתו שחושק לדבק בהשי"ת להיות מרכבה לו ואין לזה דרך כ"א ע"י התורה והמצוות אזי הן ע"י תורה הנגלית הן ע"י תורה הנסתרת ידבק א"ע רק שע"י הנסתרות יזכה לדביקות נפלאה יותר. שם ג.
 
 
הדרישה לציון
כעת באתי לזרזך ואת האנשים המקשיבים לקולך אשר שם שיתאמצו מאד בעבודת השי"ת כ"א ואחד לפי כחו האף שצריך האדם לבקש תמיד באומץ הלב באיזה המצאה שיוכל בכל האפשר שתהיה לו התעוררות הלב ולהתאמץ בכל עת לעבודת השי"ת, אבל כעת לפי הנראה והנשמע מהנסיעה שנוסעים לארץ הקדושה רבים וכן שלמים, והשלמים שעברו הם המפורסמים מאד בעלי רוה"ק וגדולים בתורה בנגלה ובנסתר ועמהם רבים עניי הצאן קדשים שה פזורה ישראל. ובודאי הוא דרישה גדולה לציון אשר דורש אין לה, וכעת בודאי מאת ה' היא ההתעוררות הזאת הגדולה ובודאי קרוב לבוא עתה יחישנו וימהרנו השי"ת במהרה בימינו א"ס. שם י"ג.
 
השבת
א
אם עיני שכל לך תבין עיקר יום השבת הוא להתדבק בהשי"ת בתפלה ותורה, ולזה קורא בזוהר האי יומא יומא דנשמתין ולא יומא דקיימא בגופא, ר"ל שמאיר שורש הנשמות על הנשמות שבגופים והם נכפפים אליו וזה נקרא תוספות נשמה יתירה. וכל זה נרגש, לכך צריך להזהר בתפלת שבת מאד מאד כי זהו עיקר השבת לא כמו שחושבים המון אם אפילו בעלי תורה שאינם חרדים על דבר השי"ת ומזלזלים בתפלת יום השבת. שם יז.
ב
הרגשת ענין שבתות וי"ט אינו שוה לכל אחד כי לצדיק באמת הוא תענוג אור שכלי דביקות הבורא בנועם זיו ית"ש וזה שמחה גדולה לאין קץ. ומי שאינו צדיק הוא מרגיש שמחה גשמיות הלב ולהתענג במאכל ובמשתה. שם יח.
התפילה בימים הנוראים
להזכיר אני צריך בענין התפלות של ר"ה ויוה"כ שהעולם אומרים אותם באמת בהתעוררות גדולה אך עיקר מגמתם שהם מתעוררים בפיוטים ותפלות החדשות הנאמרים במחזור, אבל התפלה הסדורה בפסוקי דזמרא וקרבנות וק"ש ותפלה הם אומרים במרוצה כמו בכל השנה, ואינם יודעים כי זה העיקר וזה התוספות ולא יקובל התוספות בלתי העיקר. ובדרושים של הרב ר' בער זלל"ה בהכתבים יש שם דרוש ארוך על גנות האנשים האלו. ואתה ידעת מעיקרא מעצמך ממנהג הקדוש מו"ה מנהם מענדל זלה"ה מפרעמישלאן שעשה העיקר עיקר בפרט ביום נורא כזה צריך לשום נפשו בכפו וכוונת התיבות ואותיות כידוע ובזה מעלים התפלות הפסולות של כל השנה. שם כ.
 
שפלות הדור
שמעתי מזקן אחד ישיש תוארו כמלאך אלהים תלמיד מובהק של הבעש"ט ושמו ר' דוד ממיקאליוב ושבתי עמו בהיותי אצל' בק"ק טשארני אוסטרא שאמר שבדורות הללו מתגברת הקליפה מאד על הגבהות כמ"ש בגמי בעקבות משיהא חוצפא יסגא, והטעם מהמת שהם דורות שפלים והם רחוקים מן השורש כמו עקביים שהן רהוקים מן הראש, לזאת מתגברת הגבהות עליהם מאד. כי זה סימן כל מה שאדם שפל במעלה יותר הוא יותר מתגדל כמו ששגור בפי העולם, בי הגבהות באה מהעדר הבנה והבושה לפני השי"ת, שממלא כל עלמין. וכל מי שמרוחק יותר ע"י עבירות ופשעים הוא עז פנים יותר וגבה לב וצריך ליזהר הרבה מי שרוצה להתקרב להשי"ת, אע"פ ששונא הגבהות אבל דבר זה הוא בלב בכל עת הלב מתהפך לתאווה לאהוב השבח ולשנוא הגנות ואין בדור זה נקי מזה כלל, אפילו הצדיקים הגדולים זולת יחידי סגולה בני עליה שזכו לקבל אולפן מפי הבעש"ט זלה"ה ותלמידיו ואחזו בנתיבתם וזולתם הכל נלכדים בפח זה כמו שאנו רואים בעוה"ר בדור זה הקטטה והקנאה השי"ת ירחם עלינו, וצריך לבקש מאד על זה מלפני השי"ת שיעזרנו על זה. שם טז.
 
כלפי המתנגדים
בדור זה גברה מאד זו הקליפה ההפיכה המתהפכת בלהטות להט החרב המתהפכת מחבר לחרב גדלו גברו חיל אנשי רשעים רק לא נטהרו לבם מכבוד וקנאה ומקנאתם מטילים מום בקדשים בשקרים וכזבים ומדברים סרה על עובדי ה' באמת. והכל הוא שנתפתה בפיתוי הנחש, שכל הגדול מהברו יצרו גדול הימנו,אשר אמר הרב המגיד שר"ל כל הגדול מחברו בלבו נמצא יש לו גבהות בלב לוה יצרו גדול הימנו ר"ל יצרו מתגדל מעצמו בעוון הגבהות והקנאה שמתקנאים שרואים הכמים הנ"ל שבזמננו יש להם שם טוב ואנשי העולם מהמון עם הטהורים כרוכים אחריהם מאד כמו שראוי להיות באמת, להיות כרוך אחרי החכמים וצדיקים באמת ולהתאבק בעפר רגליהם, ואליהם אין איש פונה ובלבם דומה שהם צדיקים וחסידים ות"ח יותר מהם לזאת מטילים מום בהם וממציאים שקרים וכזבים שלא עלו על לב כמו שאירע בזמננו. והכל כדי לפתות עצמם. וגם מי שלא ימצאו בו שום דופי ושמץ כמו שהיה ר' מנהם מענדל ז"ל היו אומרים המלעיגים שהוא באמת צדיק אבל הוא בעל גאוה גדול וכדומה אומרים על הרב המגיד נ"י והכל מחמת פיתוי הנ"ל כי אלו יודעים בעצמם האמת שעדיין לא התחילו לעבוד השי"ת כלל וכלל כי לא זכו לשום יראה אפי' רגע מכ"ש למדריגות אחרות, היו רודפים אחר הצדיקים שהם שלומדים דרך השי"ת כמו שיש באמת גאוני עולם שהכירו זה ונכנעו לפני הצדיקים הנ"ל כעבדא קמיה מריה מפני שנגע ה' בלבם ורצו לעבדו באמת ורצו בכניעה באמת להיות זנב לאריות בי הבינו שאינם יודעים התחלה לעבודתו ורדפו אחר עבודת השי"ת ומצאו והשכילו מחכמים הנ"ל שלמדם וקבלו כל אחד מהם לפי זכות נשמתו. שם י.
 
מתוך אגרתו לאחד מהמסתופפים בצלו
בנדון העצבות דבר זה קצתו תלוי בטבעיות האדם ומזגו, נוסף לזה הוא התגברות היצה"ר להביאו ולחזקו במדה זו להביאו דבר לכעס ח"ו ולמנוע אותו מעבוד הש"י בשמחה ובהתלהבות להסרת דבר זה צריך תחבולות רבות וקצת מהם לדבר לפני חכמים באמ דברים המרבים דאגתו ביצר מחשבות לבו, ודע כי בודאי היא גריעות הנפש גדול מאד וצריך לבקש מהש"י ע"ז שיזכאו לעבדו בשמחה ויסיר ממנו יגון ואנחה ובפרט בימי שבת ומועדים.
בענין לימוד הקבלה ידעת בודאי ובאמת מפי הכמים אמתיים כי באמת אפי' התורה הנגלית אם אין יוצא ממנה תכליתו של דבר שהוא לשמור ולעשות ולקיים וגו' באהבה ודאי אין זה המכוון והרצון של בוראנו ית"ש שכל מה שברא הוא הכל לכבודו והכל ע"י האדם וע"י קיום תורתו ללמדה כדי להגיע לעבודתו ולדבקה בו ואם זה בנגלה כ"ש בלימוד הקבלה שצריך תנאים רבים שא"א לקיים אפילו מקצת מאחת מהנה ובלעדי התנאים אפילו מי שלומד אינו יודע כלל רק המשלים והלבושים הנאמרים בספרי הקבלה והפנימיות א"א להשיג כלל ומה תועלת מהמלבושים שהם כמו חידה ומשל ובלי דעת הנמשל מה יועיל ומה תועלת יושג כל שכן לכוון כוונות בדברי הלבושים והמשלים או ליחד יחודים בדרכים הנאמרים שם בספרי המקובלים. אנשים כמונו צריכים לעבוד הבורא לפי שכלנו, וכל אדם אינו חייב אלא כשיעורו לילך בהדרגה להתפלל בכוונת פי' המלות וללמוד ספרי מוסר לידע אופני העבודה ועניני סור מרע התלוי במדות הלב מגאוה וכעס ותאוות עוה"ז וקנאה ושנאה וחמדה ולהסיר ממנו דברים אלו, ולמודו בספרי מוסר יהי' כוונתו להבין הדברים לשמור ולעשות ויבקש מהשי"ת שיעורנו העיקר ללמוד גמרא ופוסקים לידע כל ההלכות על בוריים כדי לשמור ולעשות וכו' ובכוונה זו ילמוד. ומה לי לכתוב עוד הכל כתוב הדר בכל הספרים ובפרט בדברי קדשו של הרב הגאון בספריו הקדושים פורת יוסף ותולדות יעקב יוסף ושאר דבריו כגחלי אש כזוהר הרקיע מזהירים למשכילים לא לסכלים וטפשים בעלי תאוות, בעלי גאוה וקנאה שבדבר ה' מאסו, והכמת מה להם? ועיקר צריך אמונה שאף מדריגה קטנה של האדם אם היא בתמימות ובהכנעה ובשמחת לב להש"י בודאי פועלת למעלה נחת רוח לפני הש"י. כתבי קודש דרך אמת בסוף.
 
הוא בודק את עצמו
פעם אחת עלה בדעתו להניה תפלין שמושא רבא והיה בוער בקרבו דבר זה מאד. אך דרכו בקודש היתה להיות שוקל מאד מאד כל דבר טרם הסכים לעשותו בכדי לברר לעצמו ולהפריד הרע מהטוב אחר הביאו הדבר בפלס ומאזנים הסכים בדעתו שלא להניה תפלין שמושא רבא, והיה אומר מה זה בוער בקרבי כה להניה תפלין אלה? האם בעבור קדושת המצוה אם כן למה זה לא יבער בקרבי כל כך הנחת תפלין דרש"י ודר"ת שהיא מצוה גדולה מוסכמת מכל הפוסקים? אלא ודאי שהיא אש זרה ולא הניה אז תפילין דשמושא רבא. סדר הדורות החדש