רבי דוב
בער המגיד ממזריטש
נוֹלד
בלוקאטש בשנת תמ"ד. כבר בימי ילדותו חונן בכשרונות
נעלים ונשלח ע"י אביו רבי אברהם מלמד עני
ללמוד תורה לישיבה הגדולה של הגאון הנודע רבי
יעקב יהושע בעל "פני יהושע" בלבוב. לאחר שנשא
אשה בעיר טורשין שימש מלמד בכפר הסמוך לה.
בכפר זה הרחיב והשלים את ידיעותיו בתורה ואף
נכנס לפרדס הקבלה.
שימש
מגיד בטורשין ואח"כ בקוריץ ובדובנא. הצטיין
בכח הדיבור ובכשרון השכנוע. כשנתגלה הבעש"ט
התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק. אחר פטירת
הבעש"ט נבחר המגיד כרצון רבו לממלא מקומו
הוא התישב במזריטש שהפכה למרכז החסידות. תחת
הנהגתו גדלה התנועה והרחיבה את .מסגרתה
לכל מקום שלח מטיפים ומסבירים. מבין תלמידיו
שעשו נפשות לחסידות בכל מדינת פולין ואף
מחוצה לה. על תלמידיו נמנו גם גדולים בתורה
צדיקים ורבנים ידועי שם ביניתם האחים רבי שמואל
שמלקה ורבי פנחס הוֹרביץ, רבי לוי יצחק
מברדיטשוב, רבי נחום מטשרנובל, רבי שניאור
זלמן מלאדי, רבי מנחם מנדיל מויטבסק, האחים
רבי זוּשא מהאניפולי ורבי אלימלך מלז'נסק ורבים
.אחרים
המגיד
לא כתב ספרים.דבריו נרשמו ונמסרו ע"י אחרים
וביחוד בידי תלמידו רבי שלמה מלוּצק. בספרים
הנקראים על שם המגיד א .,"מגיד דבריו ליעקב
קאריץ תקת"ד ב., אור תורה קאריץ תקס"ב ג.,
אור האמת הושיאטין תרנ"ט. זמן מועט לפני
פטירתו התישב בהאניפולי, בה נפטר בי"ט כסלו
תקל"ג. בנוֹ יחידוֹ אברהם המלאך.
ישראל
תכלית העולם
זה כלל
גדול; שסוף כל דבר זהו תכליתו; למשל כשאני
רואה שנתהוו כמה דברים ואיני יודע למה רק
אח"כ כשאני רואה הסוף של אותו דבר אני יודע
שהוא תכליתו. וכל עיקר כוונת ענין היה רק
בשביל הדבר שנעשה לבסוף. למשל; שראינו במצרים
שנתגלה אלוהותו ית' בכבודו ובעצמו, וכן נעשו
נוראות על ים סוף ואיני יודע על מה עשה ד' ככה?
אך אח"כ כשנתנה התורה מאתו ית' אז נודע שהתגלות
אלוהותו ית' היה בשביל ישראל שיקבלו את התורה
מידו ית' בעצמו. והן כאשר אני רוֹאה העולמות
וכל הברואים ואיני יודע תכליתם ותענוגם למה
בראם, אך אח"כ כאשר אני רואה ישראל בעולם
יודע אני שהם התכלית של עולם ובשבילם ברא
מה שברא. מגיד דבריו ליעקב
י"א.
על ידי יעקב נתבסס העולם
איתא
במדרש, מתחלה כשברא הקב"ה העולם היה העולם
מתמוטט שלא היה לו על מה לסמוך ברא הקב"ה
את אברהם ועדיין היה מתמוטט שיצא ממנו
עשו ואח"כ כאשר בא יעקב נתבסס העולם שהיתה
מטתו שלימה ; לומר מה ענין התמוטטות העולם?
ויובן עפ"י הקדמה ידועה, כי מתחלה עולם הסד
יבנה, ונאמר בה"בראם באב"רהם שהוא נקרא חסד
לאברהם. וידוע שמדת החסד דרכה להתפשט ביותר.
והנה אור העליון שהשפיע הקב"ה בעולמות היה
רב ובהיר במאד מאר עד אין קץ וסוף. לכן היה
העולם מתמוטט, כלומר מחמת רוב הבהירות ואור
הגדול המתפשט בתוכו היה בטל במציאות, שלא
היה יכול לקבל גודל הבהירות. ומה שהמדרש נותן
טעם מפני שיצא ממנו ישמעאל, כלומר שלא היה
הדבר כשלימות לקיום העולם, ואף שזכות אברהם
גדולה ורבה, שמדתו מדת הסד עכ"ז מחמת שיצא ממנו
ישמעאל, לא היתה מדתו מספקת לקיום העולם. ואת"כ
כשנולד יצחק שהיתה מדתו מדת גבורה - פחד יצחק,
וידוע שמדת גבורה הוא המגביל ומצמצם ההשפעה
שלא תרד יותר מדאי, והנה בודאי הצמצום הוא
קיום העולם שמחמתו לא יתבטל העולם, אך מפני
שיצא ממנו עשו היה הצמצום יותר מכדי צרכו, ולא
נתפשט שפע האור כי אם מעט מזעיר, וגם אז היה
העולם מתמוטט כלומר שאינו בשלימות כי לא
היה יכול להתקיים במעט השפע והחסד מחמת גודל
הצמצום. והיה בבא יעקב שנאמר בו יושב אהלים,
שאחז כב' הקצוות; בחסד וגבורה והוא מדת הרחמים
ועל ירי יעקב נתבסס. נמצא כאלו על ידי יעקב
נברא העולם מחדש. אור
תורה בראשית.
**
לאו
כל מוחא סבל דא
בכל חלק
מהתורה כלולה כל התורה, גם כל העולמות כלולים
בתורה אך נראית ממנה רק פרטיות אבל בהעלם כלול
בה הכל כמו שאין אנו רואין רק עוה"ז ואעפי"כ
באה לנו הקבלה שיש עולמות לאין קץ. כן בכל
מצוה אין אנו רוֹאים רק העשיה, אבל נעלם
בה הכל. וזהו רהבה מצותך מאד, שמצוה אחת רחבה
היא מאד. וזהו שכתוב גל עיני ואביטה נפלאות
מתורתך, רצה לומר, אותם העולמות המופלאים והמכוסים
שבתורתך. וזהו באוריתא ברא הקב"ה עלמא, רצה
לומר, התורה כמו שהיא אצלינו, אך היא מתלבשת
בכל העולמות כפי מה שהיא, והיא בעצמה אינה משתנה.
וזהו שהאבות למדו תורה, ונח למד תורה; רצה
לומר, שהשיגו התורה כפי מה שהיא הגם שעדיין
בעת ההיא לא נתלבשה בלבוש שהיא כנרתיק אל התורה
עצמה. וזהו לעתיד לבוא מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה,
דהיינו שישיגו אותה כמו שהיא בלי לבוש. לפי
שעכשיו לא היו יכולים לסבול בהירותה בפני עצמה
ולאו כל מוחא סבל דא כי אם הצדיקים המופשטים
מגשמיות יכולים להשיגה כל אחד ואחד לפי התפשטותו
מגשמיות. על דרך משל; אם מופשט מעולם הזה לבד
יכול להשיג בפי מה שהוא בעולם יותר עליון. וכן
עד אין קץ. כל מה שמדבק עצמו אל עולם יותר בו
תתפשט השגתו ואענה מצומצם כל כך. וכל מה
שיתרחק יותר משורשו שם התורה יותר מצומצמה
עד שבא לעוה"ז, שבו הכל בצמצום גמור, עד שכמעט
שאין לך מצוה שאין בה מדות ושעורין. וזהו שהקב"ה
מצמצם את עצמו ושורה בעוה"ז ע"י התורה והמצוות
שהן כאן בצמצום ושעורין. מגיד דבריו ליעקב י"א.
שניהם
רוצים בשמחה
כשישראל
מתפללים ומתדבקים את עצמן להשי"ת קלא נפיק
'צאינה וראינה בנות ציון' כלומר; מי שאינו
ראוי ליחוד זה ולא ניחא ליה יצא! וזהו
"צאינה" ומי שראוי לזה וניחא ליה יראה. וזהו
וראינה". וכששומעין הקליפות קול זה אז רוצות
לבטל את האדם הזה בתפלתו במחשבות זרות מתענוגי
הזמן, וגם החיות של תענוג זה מעורר חשק עם
חומריות וקליפות התענוג ההוא, כי החיות הוא
ניצוץ קדוש. כי הניצוצות חשקם לדבק באביו וע"כ
הוא ג"כ בשמחה. ואם יהיה האיש הזה איש נלבב אזי
ידבק את עצמו על ידי זה יותר להשי"ת במחשבתו.
שהרי המהיה הדבר ההוא שנפל במחשבתו הוא
חכמה, כי כולם בחכמה עשית כנודע. כי כח הבורא
שורה בחכמה. אם כן לפי זה יש חלק אלקות במחשבות
זרות בכח הפועל המחיה אותו הדבר. ותיכף
מלביש את עצמו באהבה ויראה מפני ניצוץ הקדוש
של אותו דבר, באמרו בלבו כיון שאלולא חלק
אלקות המחיה את הדבר לא היה יכול להיות, אם
כן למה לי לדבק בחומריות הדבר? מוטב שאדבק לחיותו,
והוא כח מחיות השי"ת. ולכן מתדבק באהבה ויראת
בורא' יחברך, ובזה מעלה ניצוץ שבתוך הדבר
ההוא. וכן באכילה ושאר תענוגים בכוונה הנ"ל
שמעלה ניצוצות מתוכם .לכן שניהם רוצים בשמחה
הניצוץ והקליפות. שם י"ג .
צמצום
א
האב שאוהב
את בנו אעפ"י שהוא רחוק ממנו הרבה מצמצם את
שכלו ומצייר כאלו דמות דיוקנו עומדת לפניו
כך .הקב"ה כביכול מצמצם את עצמו. שם כ"ט.
ב
.האהבה
לישראל גרמה את הצמצום. אוֹר
תוֹרה בראשית
עוֹלם
קטן
אנו רואים
בחוש שיש הכל באדם שהוא עולם קטן, שיש בו מחשבה
שהיא רוחניות ממש וגם חכמה ובינה ודעת וזכרון
ושכחה וכה המדמה, שכולם הם רוחניות, כל אחד
הוא מדה בפני עצמה ואין אחת דומה לחברתה.
מזה המשכיל יבין שאף בעולמות כל אלו עולמות
בפני עצמם, וכל אלו שבאדם שורש להם בעולמות
עליונים. אור האמת פ"ד.
כיצד מסתכלים
יש להתנהג
בהסתכלות. אם הסתכל על אשה יפה יחשוב במחשבתו
מניין לה זה היופי? הלא אילו היתה מתה לא היה
לה עוד יופי זה רק היתה בתכלית הכעור. אם
כן מניין לה זהו? על כרחך בא זה מכח אלקי
המתפשט בה, זה נותן לה כוח האדמימות ויופי הפנים.
נמצא שורש היופי הוא כח אלקי. ומה לי למשוך
אחר החלק? טוב לי להתדבק בשרשא ועקרא דכל עלמין,
ששם כל היופי. וכן מה שמסתכל בשאר גשמיות
כמו בכלי, יחשוב מנין בא לכלי זה נוי וצורה?
על כרחך ההומר היא הפסולת והנוי להצורה הוא
הרוחני והחיוני מזה הכלי הוא גם כן חלק אלקי
ממעל. וכן כשאוכל יחשוב שהטעם והמתיקות
הוא ג"כ היות. ובדומם יש ג"כ חיות שאנו רואים
שיש לדומם ההוא קיום ועמידה. נמצא שיש בכל
מקום חיות אלקי ממעל. ואם מסתכל כך נמצא
מסתכל במחשבה, ואין ההסתכלות שלו אלא הסתכלות
בעבור אין סוף ברוך הוא. ואז אם יחשוב כך
כל היום וזה הוא כלל גדול, דמה שחושבין ביום
זה סליק על רעיוניו בשינה וחלום. ובזה יזכה
לראות בחלום של גשמי ההוא גופו שביום אינו
רואה אלא הגשמי ובמח חושב שהרוחני מלובש
בגשמי, אבל בחלום רואה את הרוחני בלא לבוש.
והענין; כי ביום החיוני של האדם הוא חלש שהוא
מקושר בגוף להגשמי לכן אינו רואה החיוני של
הדברים, אבל בלילה, החיוני של האדם מתפשט
מתוך הגוף אז הוא חזק. לכן יוכל לראות החיוני
גופא, ומזה יכול האדם למדרגת הנבואה. שם.
יראת
הרוממות
יראת
ד' היא יראת הרוממות ולא יראת העונש. כי יראת
הרוממות היא שהוא ירא מפני גדלות המלך שהוא
מלך גדול ונורא, ומחמת זה אוהב את המלך ביותר,
שאף כי המלך גדול ונורא מאד אעפ"י כן משגיח
על בני המדינה להספיק צרכם, רק שהוא בוש להתקרב
אליו מפני גדולתו ורוממותו. אבל יראת העונש
אינו כן, כי היראה הזאת גורמת להתרחק מן
המלך. רק מה חילוק? יש שהוא ירא מן המלך מחמת
העונש ממנו ירא לנפשו שלא ימיתנו או מיראת
מה שהוא ירא מן הדוב או שאר חיות כי כמו שיראת
הדוב גורמת לו להתרחק כן יראת העונש מן
הש"ית גורמת התרחקות ממנו בי ירא לגשת אליו
פן יענישהו.שם שם.
ריכוז
המחשבה
המחשבה
מוכרח הוא שיש עליה לשכל עליון יותר גבוה, שהמח
שבה מקבלת ממנו. כי הנה ידוע שהמחשבה טבעה הוא
עיוני, למשל האדם מחשב מחשבות תמיד ומחשבתו
מתפזרת בכל מקום וכל דבר שהאדם רואה אותו
הוא מחשב בו, ואף שאינו רואה אותו כעת הוא
מחשב בו מאחר שכבר ראה או חשב באיזה דבר, יהיה
מה שיהיה, כללו של דבר; שאין מחשבת האדם פנויה
רק מתנועעת ומתפרדת ממחשבה למחשבה בתמידות,
בכי כך טבעה. והנה אם צריך האדם לחשוב בדבר
אחד הכרחי לו צריך האדם ההוא לצמצם מחשבתו
בצמצום גדול שלא יחשוב שום מחשבה אחרת זולת
ההכרחית לו, כי אם לא כן תבולבל מחשבתו ולא
יגמור מחשבתו ההכרחית לו. למשל; האדם ומחשב
בהלכה מחשב זמן רב, ורק אח"כ כאשר בא לו השכל
הבין אותה. ולמה הוא כך? מפני שמתחלה עדיין
לא צמצם מחשבתו היטב ואח"ב כאשר בא לו השכל
העליון, ואפשר לומר שהוא הקוץ של יו"ד העליון,
שהוא המצמצם את היו"ד שהיא המחשבה שלא תפנה
אנה ואנה, ואז תיכף כאשר בא אל השכל ההוא
מיד נתגלה לו קצת בדרך כללית הדרך אשר ילך
בה, ואשר יבין מתוכה פרטיות הדברים אשר
נתקשה בהם. ועדיין אינו יכול לסדר דבר דבור
על אופניו, והנה ידוע כי בבוא אל האדם ההתגלות
ההיא יש לאדם תענוג גדול ושמחה מאד, וזה
מורה שבא מעולם העליון גבוה מאד, עולם התענוג
רוחני, ואח"כ מחשב האדם בפרטיות בסדר הדברים
ולשכון כל אחד ואחד על מקומו, והנה אז היא
התגלות יותר אל האדם. מגיד דבריי ליעקב' לו.
המשל
כשאדם
אומר לחברו איזה דבר וחברו אינו משיג ואינו
מבינו ואינו מאמינו הנה הוא מוכרח להטעים
הדבר לחברו ולהמתיקו ולהלבישו במשל כדי שיוכל
חברו להשיגו ולהאמינו. נמצא; כי עיקר המשל הוא
מלביש הדבר שיכנס הדבר באזני חברו ובשכלו,
כי לולא המשל לא היה משיגו ומאמינו, כי היה
רחוק אצלו מההשכל הפשוט ע"כ האמין קודם המשל.
אוֹר האמת עו.
המגיד
לומד מפי הבעש"ט
פעם אחת
שמעתי מפיו הקדוש של אדמו"ר האלקי הקדוש מוהר"ר
דוב בער זלל"ה ממש שהבעש"ט זלל"ה לימד אותו שיחת
עופות ושיחת דקלים וכו' וגם למד עמו סודות
שמות הקדושים ויחודים גם ספר מעין חכמה לימד
אותו ואמר לו פירוש על כל תיבה וגם הראה
לו בספר רזיאל אותיות וכתב מלאכים ואמר שלימד
אותו כל זה כי כל מלאך יש לו תמונת אותיות א"ב
משונה מחברו לפי מדתו וערכו. גם הראה לו בספר
הנ"ל כמה שמות מלאכים. ואמר לו שע"י שמות
אלה ידע הבעש"ט ז"ל בכל חודש ניסן בכל שנה
איזה ממונים מתמנים על העולם בכדי לדעת איך
להתנהג עמו ועל ידו. ושאלתי אותו ולמה בר"ח
ניסן? והשיב מפני שהוא ראש השנה למלכים.
ואמרתי לו הלא אדמו"ר אמר לי שלימד אותו כל
דבר ובודאי ידוע גם לאדמו"ר? והשיב למה לא יהיה
זה ידוע לי רק שצריך לעשות לזה כמה יחודים.
רבי שלמה מלוּצק בהקדמתו
ל"מגיד ובריו ליעקב..
עובד השם
רבי דוב
בר אביון היה ביתו חסר כל. התאוננה באזניו אשתו
הרבנית ולא שעה לדבריה. פעם הציקה לו ביותר
ונאנח המגיד אנחה שוברת לב, יצאה בת קול
מהשמים והכריזה דב בר יען שנאנחת על מצבך
החמרי אבדת חלקך בעולם הבא. שמח רבי דוב בר,
וקרא מעתה אעבוד לה' שלא על מנת לקבל פרס. יצאה
שוב בת קול מהשמים והכריזה דוב בר הוחזר לך
חלקך בעולם הבא. מפי חסידים.