דוד שלמה
אייבשיץ מסורוקה
רבי
דוד שלמה ברבי אביגדור אייבשיץ רבה של סורוקה
אשר בבסרביה היה גדול בתורת הנגלה וחיבר ספרי
הלכה חשובים שזכו להערכת גדולי הדור. הוא היה
גם דרשן מופלא וכתב את דבריו בצורה נאה ומסודרת.
בחסידות היה תלמידו של רבי זאב וואלף מטשארני-אוסטראה
מתלמידי המגיד ממזריסש. חיבוריו הנודעים
ביותר "לבושי שרד" על או"ח ויו"ד בעיקר דיני
טריפות הריאה נדפס ע"י רבי אברהם בנימין קלוּגר
בלבוב תרכ"א, ובסופו שתי תשובות מאת רבי שלמה
קלוגר, ו"ערבי נחל" על התורה. חיבר גם ספר
שו"ת "נאות דשא" וכמה חיבורים אחרים כגון "טיב
גטין" על מסכת גטין "כד הקמח" על ב"ק, ב"מ חולין,
חדשים על השלחן ערוך ועוד שנשארו באמתחת תלמידו
רבי אריה לייבוש מבוזאנוב ולא ראו אור הדפוס
רק בחלקם. בשנת תקס"ס עלה לארץ ישראל והתיישב
בצפת בה נפטר ביום כ"ב מרחשון תק"ם, ונקבר
במערה אחת עם רבי אריה לייב סג"ל רבה של
וואלאטשיסק.
על
חקירות הפילוסופים
ודע
שיש באדם חומר וצורה, ואין הכוונה שהחומר
הוא הגוף וצורה היא הנשמה, כי הגוף הוא רק
בשר האדם דהיינו לבוש האדם ועצמיות האדם
הוא חיותו אשר בקרבו, רק שיש באדם שני מיני
חיות נקרא בלשון רז"ל יצ"ט ויצ"ר, ובלשון
מחברים הקדמונים חומר וצורה, היינו, שיש
בו שני מיני חיות א' הוא נפש הבהמית דהיינו
שיש בתוכו חיות כמו לבהמה ואותה ההיות מתאווה
לאכילה ושתיה ותענוגי עוה"ז כבהמה, וזהו
יצה"ר. יתר האדם על הבהמה שניתן בו עוד חיות
א' הוא נשמת חלק אלוה ממעל, ונשמה זו רואה
ואינה נראית וניכרת רק מצד פעולותיה תוך
האדם, שאנו רואים והוא השכל אשר באדם,
מה שאינו בבהמה. והחכמה הנותן לו שכל והבנה
לירא את ה' ולעבדו וחיות זו הוא יצ"ט ונקרא הצורה,
והוא השכל והוא מתאוה ומשתוקק תמיד לרצון בוראנו
ית"ש. כך הוא בפרטות כל אדם בעצמו. ובכללות העולם
יש אנשי מחומר ויש אנשי הצורה, והיינו, כי מי
שמגביר כח שכלו ועושה תמיד כשכלו ונעשה
אצלו הצורה עיקרית הוא איש. כח נפש הבהמית
שהוא החומר נקראים אנשי החומר בהיותם הולכים
תמיד אחרי עסקי עוה"ז. ונבאר דבר זה קצת יותר;
הנה הפילוסופים הקדמונים חכמי אומות העולם,
בהיותם אינם מאמינים בתורה רק שחקרו בשכלם
ונודע להם שיש בעולם בורא ית"ש ובתוך חקירתם
דרכו מעט בדרך התורה אכן מיד נטו ממנו, בהיות
אין להם מנהיג כאשר לעם בנ"י, שהתורה מנהיגתם
לבלתי נטות ימין או שמאל. והם שהלכו בדרך
שכלם אף שהלכו מעט בדרך האמת מיד נטו ממנו.
והענין כי חקרו בשכלם והבינו ענין השארת הנפש
שנשאר חי וקיים אחרי פטירת האדם ואמרו כי השכל
שהוא חיות האדם ונשמתו הוא ניתן לגוף האדם
בידו וברשותו. וכאשר יקח איש איזה דבר בידו
אזי היא מניחו לכל מקום אשר ירצה, כך הנשמה
שהוא השכל והחיות הוא ביד האדם אל אשר יחפוץ
יטנו. דרך משל; כי השכל שהוא החיות והמחשבה
שבאדם בתחלה הוא דבר היולי בכח שיכולים לעשות
ממנו מה שירצה כי בהתחכם האדם באומנות נמצא
לקח שכלו ומחשבתו ומניח באומנות וכשנתחכם
בתורה ונותן בה מחשבתו תמיד נותן שכלו שהוא
נשמתו וחיותו בתוך התורה. ומי שעוסק תמיד להרבות
אוצרות ועסקי עוה"ז נתפזר שכלו וחיותו בעניני עוה"ז.
ומי שעוסק תמיד באכילה ושתיה נותן חיותו בדוממים
וצומחים בכל אשר מהרהר שם נותן מחשבתו שכלו
וחיותו. וכן בכל הדברים ובכל הענינים. ומי שנותן
תמיד שכלו ומחשבתו באלהות ית"ש שם נשמתו וחיותו.
והש"י נתן הנשמה תוך הגוף לבלי תאכל נהמא דכסופא,
שיהיה לה כפי מעשיה וניתנה הבחירה באדם שיוכל
להטות שבלו ומחשבתו שהיא נשמתו וחיותו אל אשר
יחפוץ ממילא המשכיל חושב תמיד באלהות ונותן
שם נשמתו באלהות שהוא חי וקיים. ממילא עי"ז
יש לו השארת הנפש והוא ג"כ חי וקיים. משא"כ מי
שמניח שכלו ונשמתו בעסקי עוה"ז דברים נפסדים
ממילת נעשה מנשמתו דבר נפסד ואיך יוכל להיות
חי וקיים מאחר שאדם נתנו במקום המיתה דהיינו
בדברים כלים ונפסדים כי חקרו הפילוסופים וד"ז
אמת ויציב. אכן מיד נטו מדרך האמת כי אחרי
שנתאמתה אצלם הקדמה זו הכחישו במציאות
התורה ואמרו איך אפשר שע"י העסק שיעסוק
אדם בדיני שור תם ומועד עי"ז תהיה לו השארת
הנפש שיהיה חי וקיים? וכן כל דיני התורה הלא
הם מדברים מענינים כלים ונפסדים ואיך עי"ז
יותן נשמתו באלהות? ולכן ברחו הפילוסופים
הנ"ל למדבריות והתחילו לעסוק בפילוסופיה של
אלהות וחקרו והעמיקו להשיג איכות האלקות ית"ש
בחושבם שע"י שאינם מהרהרים בשום דבר רק בזה
ממילא נותנים שם את נפשם באלקות ית"ש וזה
יועיל להם. משא"כ עסק התורה לא די שלא יועיל
אדרבה יקלקל. כ"ז נשתטו הפילוסופים הנ"ל וילכו
אחרי ההבל אחרי שכלם השוטה ויהבלו. ערבי נחל וישלח.
ענין גלוּת השׁכינה
אדם הראשון
השלים כוונת הבריאה ע"י חטאו שעירב טוב ורע
כדי שתהיה בחירה לאדם להטות לטוב או לרע. וענין
הבחירה; כי בעשותו טוב מוסיף כח בטוב ולהיפך
מוסיף כח ברע ח"ו. וענין הכח הזה שמוסיף וכל
התנהגות האדם בטובו או בהפכו יובן במשל;
כי מלך ב"ו שיש לו בן רע מעללים וחפץ לילך בבתי
לסטים מתירא אביו שבבואו שם לא יהיה לו אפשר
לחזור כלל גם פן ירעו לו או יהרגוהו, לזאת
מוכרח אביו המלך לילך גם הוא לאותו מקום מכוער,
כי בהיותו שם עם בנו לא יעשו לו מאומה. ולא
זו בלבד, שמוכרח אביו לילך שמה אלא שמוכרח להקדים
א"ע וללכת שם קודם שילך בנו לשם, כי אם ילך בנו
תחלה והמלך אחריו פן ירעו לו קודם בוא המלך
שמה. וכאשר המלך אתו מבקש ממנו חוס נא על
כבודי ועליך וחזור עמי להיכלי. ואם שומע
לו הרי טוב וחוזרים שניהם בשמחה. ואם לאו
מוכרח אביו להתעכב עמו כי ירא לעזבו שם. וכאשר
בני המלך הטובים רואים שאביהם מתעכב שם רע
עליהם המעשה הזה כי איככה יוכלו לראות בצער
אביהם וחלול כבודו? הם נכנסים ג"כ לשם ומבקשים
מאביהם לחזור להיכלו ולא יצטער עוד ולא יבוזה
כבודו עוד. ועם שאין נוח למלך לצאת משם אעפ"כ
כצאתם מאותו המקום והמלך לרוב אהבה שיש
בלבו עליהם הוא הולך אחריהם. ואז נשאר בנו שם
לבד ונעשה הפקר להם ומריעים לו הלסטים והורגים
אותו. זהו המשל וכן הענין בנמשל. כי האדם
כשחוטא מתקרב אל הרע מבחוץ ועדיין לא נכנס
בתוכו אך כשיחטא עוד אח"כ אזי יכנס אל תוך
הרע ויש חשש שישאר שם ויאבד מעוה"ז ומעוה"ב,
לכן מוכרח הש"י כביכול ללכת אתו באותו הרע
כדי שינצל, ושיהיה אפשר לו לשוב משם, ומוכרח
כביכול להקדים הליכתו לשם. כאמור בהמשל. ולכן
כשחוטא האדם פעם שניה מכנים לשם השכינה כביכול
ובחטאו פ"ג מכניס נשמתו לאותו הרע, וזהו ענין
גלות השכינה. והנה הש"י בהיותו עמו שם הוא מבקש
מאתו לחוס על כבודו וצערו כביכול, וזהו ענין
הבת קול המכרזת בכל יום כמבואר בשם הבעש"ט
ז"ל. כי אף שאין הרשעים שומעים זאת שמיעה
ממש מ"מ מזלייהו חזי והם הרהורי תשובה הבאים
לאדם תמיד. וכשאדם ציית לאותו הקול, דהיינו
הרהורי תשובה, ושב באמת הרי טוב. וא"ל אלא
שדוחה אותם הרהורי תשובה ואינו מציית לקול
הש"י המבקש מאתו אזי מוכרח הש"י להתעכב עמו
עוד אולי ישוב אח"כ. ואמנם הצדיקים, רע עליהם
המעשה הזה שהוא גלות השכינה כביכול וחילול
כבודו, לכן הם נכנסים ג"כ שם ומבקשים מהש"י לחוס
על כבודו וצערו כביכול, ואח"כ בעלייתם משם עולה
הש"י עמהם ונשאר נפש הרשע לבדו שם. ואז הופקר
למות מהרה. ואעפ"כ אין על הצדיקים עוון על
אבדן הרשע, כי הם לא כיוונו רק לכבוד הש"י לבדו.
שם בראשית.
העובד
לה' בשביל כל ישראל
העיקר
כי כבוד ותענוג של הקב"ה בטובת ישראל והוא עושה
לכבוד הש"י, לכן הוא רוצה שתהיה זו בשביל
כל ישראל. המשל בזה; המלך שיש לו כמה וכמה עבדים
והוא ציוה להם לעשות לו איזה בנין חומה גבוה
דלתיים וברית מפני שהוא צריך להשמר ממלחמת
אויבים. וכולם קבלו שכר בזה ועשו כולם כא', והיו
בהם אנשים שאהבו מאוד את המלך וחסו על כבודו
שלא ינוצח במלחמה ועשו החומה בתוך אחיהם, ויש
בהם אנשים שעשו כמוהם אך בשביל השכר היו
עושים. רק חילוק א' יש ביניהם; אותו שעשה
בשביל כבוד המלך לא חש רק בשביל החומה שתהיה
ולא אמר בשום פעם אני עשיתי זאת כדי שיתן
לי המלך שכר, כי רק במצותו חפץ ולא בשכר
מצותו. אבל מי שכיון בשביל השכר סיפר תמיד לפני
המלך אני עשיתי טוב מאוד כדי שיתרבה שכרו,
וכאשר הרגיש המלך בזה הרבה בכפליים שכר הכת
הראשונה. וכן בענין העבודה העובד בשביל
הפרס הוא חפץ רק שהוא יעשה אבל מי שעובד
בשביל כבוד בוראנו רוצה שיתן ויתנו אחרים
ויתרבה כבוד בוראנו ומה שהוא עושה אין חפץ
ברבר דוקא מחמת שהוא עשחו רק בשם כל ישראל.
כי אין חילוק לו אם הוא עושה זאת או ישראל
אחר מאחר שנתרבה בזה כבוד הבורא ב"ה. מגילת סתרים.
תוכחה
לבני קהלתו
בדרוש
לפני העולם יש שני מינים; א' פשטים וחריפות
ב' דברי מוסר להדריך בני אדם בדרכי ה' ואין
בו חריפות. ויש כ"א מעלה וחסרון; במין הראשון
יש מעלה שלא יתרעם שום א' מהשומעים על האומר,
וחסרון יש שיוכל אומרו להגיס דעתו כי הוא מחדש
דברים טובים וחריפים. ובמין הב' להיפך יש מעלה
שאין בו כדי להגיס דעתו כי אינו מחדש שום חריפות
רק אומר הדרכים והתנהגות הכתובים בספרים
ובתורת ה' תפיסה. אבל יש חסרון כי קצת מהשומעים
יתרעמו. וטעם הדבר כי בודאי אם בל האנשים עושין
ככתוב בתורה אין מקום לומר דברי מוסר וא"כ
המוכיח אינו אומר רק מה שרואה אנשים עושים
שלא כהוגן, וא"כ זה האיש סובר שהות מכוון לביישו
אבל יש חסרון כי קצת מהשומעים יתרעמו. וטעם
הדבר כי בודאי אם בל האנשים עושין ככתוב
בתורה אין מקום לומר דברי מוסר וא"כ המוכיח
אינו אומר רק מה שרואה אנשים עושים שלא
כהוגן, וא"כ זה האיש סובר שהות מכוון לביישו
ומתרעם. והנה אחי ועמי! ראיתי בכם כמה דברי
שערוריה וכמה פעמים רציתי להוכיח וחזרתי
לאחורי ועכשיו לא יכולתי להתאפק ולהחריש, והטעם
אגיד לכם בדרך משל; איש עני יש לו בגד טלאי
ע"ג טלאי וקרוע בקרעים קטגים מראשו עד רגליו
ומתיאש מלתקנו כי אם ירצה לתקנו יכלה הזמן
ולא יועיל ומוכרח ללובשו כמות שהוא. אח"כ
ראה בו שני קרעים גדולים עד שנראה בשרו מתחתיהם
דא"א כלל ללובשו כך, אז מוכרח הוא לתקן אותם
הקרעים. כן אני בבואי לקהלתכם ראיתי ביניכם
דברים מקולקלים הרבה, ובתוכם שמדברים בבה"כ
בקלות גדולה והוא עוון חמור כמבואר בזוה"ק.
וכמבואר בכל ספרי המוסר, וכן הרבה דברים עד
שהיה יאוש בעיני מלתקן ולכן החרשתי. אבל עתה
ראיתי שני קרעים גדולים שבלעדם אי אפשר
להיות בכלל יהודי כלל, כאשר אגיד; דעו לכם
אחי כי כל איש אשר עוד שכלו בראשו ומוח בקדקדו
לא יוכל להאמין אשר כפי שאתם נוהגים יהיה לו
מזה עוה"ב ושיהיה מרוצה להש"י לומר שבעבור זה
ברא את האדם ע"פ האדמה שמתפללים בביתם רוב העולם
ואינם הולכין לבה"כ. ודאי תפלתם במרוצה וכאלו
מחרף ומגדף ח"ו, כמבואר בזוה"ק, כשמזכירים
השם ב"ה בלי פחד ואימה מקללין אותו בבל העולמות,
ואח"כ אוכלים ושותים והולכים לשוק לצרכיהם.
וא"כ ממה יהיה לכם עוה"ב? ואיך תאמרו שבעבור
עשיות אלו ברא הקב"ה את האדם? ואין שום בר
שכל שיאמר ככה. אכן הש"י ברוב רחמיו מחמת שא"א
לרוב בני אדם לעסוק יום ולילה בתורה וטרודים
בפרנסתם מצא להם ב' תקנות; א' נתינת הצדקה בכל
ימות החול, וע"י מה שנותן צדקה לעניים וביניהם
נמצאים לומדי תורה או עושי מצוה נחשב לו כאילו
הוא עשהו לאותה מצוה או למד תורה ויש לו
חלק בזה. ב' נתן להם יום השבת כדי שיהיה לו יום
מנוחה ופנאי להתבודד ולחשוב עם קונהו ולשבח
לפניו כל היום ולעשות לצורך נשמתו. והנה ראיתי
בכם קרעים הללו שאין אתם עושים דברים חללו.
והלא ב' אלו הם יסוד העולם ויסוד של העיר
ויסוד של כל אדם פרטי, א"א כלל בלעדם להיות
מכונה בשם יהודי. והנה בנתינת צדקה אין אתם
משגיחים כלל הן בעניי עיר הן בעוברי אורח אין
שום אדם שישים אל לבו וליתן אכילה להם ומב"ש
מעות, ואתם אומרים הטעם כי אין ביניכם קצינים
גדולים וגם שהקהלה קטנה ואין בה מנהיג. תמה
אני אטו עיר שאין בה מנהיג אינה צריכה להכין
לעצמה לעוה"ב איזו זכות? ועל זה אני אומר בדרך
הלצה; לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר
אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה.
ועליכם ועל דבריכם יאות הוא להאמר שתלמדו
מהנמלה אשר גם ביניהם אין קצין ולא מנהיג ואף
על פי כן יש לה שכל זה שצריכה להכין מזונה על
החורף לפי שאז אין מזונות. ולמה לא יכין האדם
לעצמו על חעוה"ב אשר שם אין מעשה ומי שטרח
בע"ש כו'? הרי תקנה א' שעשה הש"י ואתם משליכים
אותה ובבוא יום השבת שהוא תקנה ב' ראיתי
שאוכלים ושותים וישנים ואח"כ מטיילים ומדברים
כל דברי שטות ואחרי חצי היום מבערים האש
ב "וויין הויז"
אחי ועמי!
היתכן שבשביל כך ברא הש"י עולמו? היאומן כי
יסופר על מלך א' חכם שבנה פלטרין יפה לצורך
להושיב שם אדם א' ואמר כי אותו האדם יצטרך
לדברים הרבה, לזאת בנה סביבות אותו הפלטרין
אלפי חדרים יפים ובכ"א משרתים רבים מהם שרי
אופים ומהם שרי משקים ומהם עושים כלי זמר ומהם
עושים שאר תענוגי בני האדם ומהם רופאים
ומהם עושים ומתקנים סממנים לרפואות וכשנגמר
כ"ז באים כל שרי המלוכה לראות מי ומי יהיה האיש
אשר המלך עשה כ"ז בשבילו? ויהי הם נושאים
עיניהם והנה רואים שחמלך לקח "בעטליר" א' מעל
חאשפה והכניסו לשם בכבוד גדול ונתן ת"י
כל החדרים וכל המשרתים הנה ראו כן תמחו
והיו תמיד מחפשים לראות או לשמוע מה אותו האיש
עושה איזה דבר שיהיה ממנו כבוד או הנאה ותועלת
להמלך? ולא ראו מאומה רק אכל ושתה והתענג בכל
אותם התענוגים שנתן לו המלך. פעם אחת ראוהו
מרחשבשפתיו נתקרבו אצלו לשמוע את דבריו
אולי מדבר איזה שבחים להמלך וכדומה ,ויהי
הם קרבו לשמוע דבריו ושמעוהו מקלל למלך באמרו
מה הביאני המלך עד הלום אלמלא הייתי במקוֹמי
כמקודם הייתי מקבץ אינה גדולים כי היה אז השוק
ועתה איני מרויח אף פ"א. היאומן שיעשה מלך חכם
כזה? ועתה דעו וראו הנמשל כי ממ"ה הקב"ה ברא
רבי רבבוֹת עולמות וכל צבאם וכולם בכדי
שישתלשל מהם עולם זה, כחדר א' קטן. ובזה העולם
עצמו אלפים רבבות ברואים וקטנים וכולם
לא בראם רק בעבור האדם וכל בני האדם לא נבראו
רק בשביל ישראל. והמלאכים בראותם כ"ז המה ושאלו
מה אנוש כי תזכרנו? והמה מביטים תמיד על מעשי
לראות ולהביט הכבוד המגיע מהם למלך. אכן
בשאר אדם שאינם הולכים בדרכי ה' אינם רואים
המלאכים שיש ממנו להש"י ב"ה ובכל יום שרואים
מרחש בשפתיו בתפלה מטים אזנם והנה חם שומעים
שהוא ח"ו מחרף ומגדף וכדברי הזוה"ק שהבאתי
שמזכירים שמות בלי שום פחד מה' גאונו, ומצדקה
המה מעלימים עיניהם ובבוא יום השבת שהש"י ב"ה
נתנו לבני האדם עושר מופלג שהוא מעין עוֹה"ב
שבאמת מי ששובת ממלאכה ומשגיח על דרכיו
באותו לא לדבר דברים בטלים ושטותים יכול
לטעום עוה"ב בחייו לעצמו עוה"ב והמה אדרבה מתרעמים
על זה באמרם לא היה להם יום השבת היו מרויחים
איזה סךבעבודת ה"וויין הויז" וראיה שאינם
יכולים להתאפק מלשבות כל היום, ומיד בחצי
יום מבערים האש ב"וויין הויז". אוי לאותה בושה
וכלימה. לכן אהובי שני קרעים הללו מחוייבים
אתם לתקן לשמור את השבת כהלכות גוברין יהודאין
לעשות הכנסה לצדקה הן על עניי עיר הן על
אורחים. ערבי נחל בהעלותך.
ההכנעה
האמתית
כל התיקונים
וכל התקשרות העולמות ע"י מע"ט אינם חשובים בלתי
אם תהיה שם הנקודה העיקרית ההכנעה האמיתית
לידע בכל מע"ט שאינו עושה כלום, שבזה מקשר הכל
בסבה ראשונה בה'. ולטעם זה ג"כ הזהיר התנא אל
תהיו כעבדים המשמשין את הרב כו' והטעם מובן
כי מאחר שנדמה לו שיש לו אצל בוראו כלום
א"כ עדיין לא עשה כלום ולא פעל שום דבר דעיקר
הפעולה כשיודע שלא עשה מאומה וא"כ מהיכן יחפוץ
בשכר? שם בהר.
פרידתו
מעם אנשי סורוקה
כשישב
רבי דוד שלמה על כסא הרבנות בסורוקה לא היה
נוח לבני עירו, הוא היה מוכיחם בדברים שבין
אדם למקום ושבין אדם לחברו ומדבר להם כבושות
והיה אומר פחותה שבערים סורוקה.
כשעלה
לארץ ישראל יצאו ללוותו כל בני העיר אנשים,
נשים וטף לא נשאר בעריסה, כשיצאו לעיבורה
של עיר החזיר רבי דוד שלמה את פניו כלפי
סורוקה הריקה ואמר מה נאה עיר זו, שמעו בני
העיר ותמהו והרי רבנו היה אומר פחותה שבערים
סורוקה? דברים שאמרתי כך אמרתי, משיב להם רבי
דוד שלמה, מה נאה היא סורוקה בשעה שאין אתם
יושבים בה. דור לדור.