רבי מנחם
מענדיל מקוסוב
נולד בשנת תקכ"ח לאביו רבי יעקב קאפיל
חסיד מתלמידי הבעש"ט בקולומיי. היה תלמידם
של רבי משה לייב מסאסוב רבי זאב וואלף מטשארני-אוסטראה, רבי
משולם פייבוש מזברז' ורבי צבי הירש מנדבורנה.
וכולם סמכו את ידיהם עליו בראותם את הליכותיו
בקודש ואת התלהבותו העצומה בעבודת ה'. מיד לאחר
נשואיו עסק במסחר רק כדי להרויח את קיומו הדל,
וברוב זמנו שקד על לימוד התורה בנגלה ובנסתר.
בהשפעת צדיקי הדור קיבל על עצמו את משרת הרבנות
בקוסוב, ולא ארכו הימים שנהרו אליו אלפי חסידים
מקרוב ומרחוק,
היה איש תקיף בדעתו ובשל רצנו להרחיב
את השפעתו ביחוד בענין הפקוח על השוב"ים בא
בריב עם רבי יצחק מרדזיבילוב. כשנה התישב בנדבורנה
עם פטירת חותנו רבי צבי הירש ועם רבי חיים מטשרנוביץ
בעל באר מים חיים"
רבי מנחם מגדיל הוא יוצרה של שושלת האדמור"ים
המפורסמת לבית האגר הגדול בבניו רבי חיים מילא
את מקומו בקוסוב, והשני רבי דוד חתנו של הרמ"ל
מסאסוב שימש ברבנות זאבלוטוב. עיקר תורותיו
נמסרו בספרו "אהבת שלוֹם". נפטר בי"ז מרחשון
תקפ"ו.
השבת
והצדקה
א
למצות צדקה צריך הכנה כמו על שבת קודש.
ומי שלא הכין א"ע על ש"ק אינו יכול לטעום מעם
מצות צדקה ואינו יכול לעשותה בשלמות, כי שבת
וצדקה הן אחד, כי ההכנה בששת ימי המעשה על שבת
קודש הוא ג"כ צדקה, כי שבת הוא בחי' ד"ל, דלית
לה מגרמה כלום, רק מה שמקכלת מהוא"ו ימי החול
ואח"כ ש"ק הוא משביע לימי השבוע. וכן הוא מצות
צדקה, שהעני מקבל מהנותן ואח"כ הוא משפיע להנותן
עוד יותר כמ"ש חז"ל יותר ממה שהבעה"ב עושה עם
העני העני עושה עם הבעה"ב, וכשמכין א"ע על שבת
קודש זוכה אח"כ בשבת קודש לבחי' א"ש שהוא בחי'
התלהבות. אהבת שלום, תשא.
ב
ע"י שאדם נותן דמיו לצדקה נחשב כאלו הקריב
את עצמו לפניו ית"ש כקרבן ונעשה מזבח כפרה,
כי דמים תרתי משמע. והנה זהו בחול, כי בחול יכול
האדם ליתן ממונו לצדקה ולפרוק א"ע באמצעות
מצות צדקה מכל החטאים, אבל בשבת קודש אין שייך
זה ליתן ממונו לצדקה. וע"כ בשבת קודש צריך זהירות
וזריזות רב ועצום לשמור את השבת כהלכתו, ואזי
השבת בעצמו מזבח כפרה, ע"ד אמרם ז"ל כל השומר
שבת אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין
לו. ושם ויקרא.
השבת
חיות העולמוֹת
א
השבת קודש הוא קיום וחיות של כל העולמות,
כי הנחת רוּח והתענוּג שיש לדבר הנברא הוא
חיותו וקיומו ומעמדו ומצבו. בשבת קודש כל העולמות
נכספים ומשתוקקים מאוד באהבה עצומה זל"ז להתכלל
כ"א בחברו ומקבלין נ"ר זמ"ז כי גבוה מעל גבוה
יש, וכ"א משתוקק להגבוה ממנו, ע"ד בני היכלא
דכסיפין, וע"כ נקרא שבת מלשון שביתא ונייחא
ותענוג, כמבואר בזוה"ק. אבל בששת ימי המעשה
כל עולם עומד בפני עצמו ואינם מקבלים נ"ר ותענוג
זמ"ז כ"כ. נמצא שהשבת קודש הוא החיות והנפש של
כל העולמות ובאמצעותו מתקיימים כל העולמות.
וזהו מה היה העולם חסר? מנוחה, פי' שהיה העולם
חסר המנוחה והתענוג והשתוקקות והכסופא, שזהו
עיקר קיום וחיות העולם. וע"כ לא נשלמה עדיין
הבריאה, באה השבת באה מנוחה ותענוג והשתוקקות,
ובאמצעות זה נשלמה ונתקיימה הבריאה. שם בראשית.
ב
עיקר
הרגשת בחי' התחדשות להאיש שזוכה בתיקון הברית
הוא בשבת קודש, כשבאה שבת קודש הוא מרגיש כה
חדש ואברים חדשים ואהבה חדשה ותורה חדשה. ע"ד
בכל יום יה" בעיניך כחדשים, וכאילו היום ניתנה,
ובשבת ניתנה תורה. והגם דכתיב חדשים לבקרים
בכל יום עכ"ז העיקר הוא שבת וכמבואר. וגם כי
עיקר תיקן בחי' יסוד הוּא בשבת קודש, נק' שבת
אהבת דודים, שם וישב,
מידת
החסד
אם האיש
הישראלי עושה חסד עם מדריגת הדלים ע"י מצות
ומע"ט כי בלא מצוות ומע"ט ח"ו נקרא עני מדעת.
ואם עושה מצוות ומע"ט הוא בבחי' גומל דלים, ומזכך
את נפשו עד שתאור באורה הרוחני ותתלהב לדבק
בקונה וצורה, אזי הוא בבתי' כמו קודם החטא. ואזי
נקרא תולדות שמים וארץ. אף שהוא ילוד אשה. ואם
הוא להיפך ח"ו אזי לא יתייחס עליו שם תולדות
שמים וארץ ונקרא תולדות אביו ואמוֹ. וזהו אלה
תולדות שמים וארץ בהבראם; "אל תקרא בהבראם אלא
באברהם" שע"י מדת אברהם מדה החסד, היינוּ שעושה
מצוות ומע"ט שהוא בחי' חסד שעושה חסד עם מדריגות
הדלים, אזי יתייחס עליו להקרא בשם תולדות שמים
וארץ. שם בראשית.
הצדיק
בעליתוֹ
ידוע
שהצדיק נקרא הולך, כי הוא הולך מדרגא לדרגא,
וכל שהוא הולך יותר למדרגה גבוה הוא מסתכל
שפלותו יותר ודורש בעצמו גנאי, אבל העולם הן
להיפך; כי הם מסתכלים בכל תנועה ותנועה של הצדיק
ורואין צדקתו שמתרבה ומתגדל בכל פעם יותר ודורשין
אותו לשבח ואע"פ כן הוא משפיל ומקטין עצמו בכל
פעם יותר מבראשונה ודורש את עצמו לגנאי. שם נח.
הנסיעה
לצדיק
יש בני
אדם שאינם נוסעים להצדיק כ"א בהזדמן להם איזו
סיבה ועילה, והיינו כשיש ביניהם דברי' ולהשוות
עצמם ריבוֹת וּצריכין לפשר וּלהשוות עצמם
אזי נוסעים להצדיק בכדי שיפשר אותם, או שנוסעים
להצדיק עבור פרנסה, או רפואה וכיוצא, אבל יראת
ד' נשכח מלוח לבם. וזהו שאמר משה כי יהיה להם
דבר, פי' כשיש להם דבר הנוגע בהם לצרכם ואזי
באוּ אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו, פי' שאני
עושה להם המשפט, שיש להם בין איש ובין רעהו,
אבל עיקר כוונתי היא להוֹדיע להם אגב זה את
חוקי. האלקים ואת תורותיו, היינו עבודת השי"ת.
וכן הוא בכל דור ודור, בכל צדיק וצדיק, שהוא
בחי' משה, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא. שם, יתרו
ההתנשאות
של מנהיג הדור
הרוצה
להיות בעל תשובה באמת אזי צריך להיות בהכנעה
גדולה ולקבל מרות על עצמו ולא ירע בעיניו אם
יראה אנשים שרוצים להשתרר עליו, כמו הנהוג
היום ברבות בני עמנו בראותם אנשים כאלה שרוצים
להשתרר עליהם, אזי יוצא עתק מפיהם לדבר סרה
עליהם ולומר היות רום לבבם וגאותם עושה זאת,
כי כל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו עלינו?
ובאמת כתיב והמתנשא לכל לראש ואחז"ל אפי' ריש
גרגותני מן שמיא מוקמי וע"כ אין להתרעם כלל
ע"ז. וכמו כן אמרו ז"ל יפתח בדורו כשמואל בדורו.
אך האיש המשכיל מנהיג הדור צריך להסתכל בעצמו
שלא תהא כוונתו בשביל התנשאות עצמו ח"ו. רק
תהא כוונתו לטובת ישראל. שם לך.
דבור
מתון
הצדיק
צריך להיות מתוּן בדבורו ולהשמיע לאזניו מה
שהוא מוציא מפיו. והיינו כשרוצה לדבר דבורים
צריך לשמוע הדבור מקודם שהוא מוציאו מן השפה
ולחוץ. וזהו האזינו השמים ואדברה, פי' הצדיק
שהוא בחי' שמים צריך להשמיע לאזניו מקודם הדבורים
שידבר אח"כ לאפוקי ותשמע הארץ אמרי פי, פי' מי
שהוא בבחי" ארציות הלוואי שישמע הדבור שהוא
מוציאו מן השפה ולחוץ. ושם
האזינו.
השפלות
וההתלהבות
צריך
לראתו לנפח בכל פעם מחדש האש והתלהבות. וזה
נעשה ע"י שפלות ההכנעה. על דרך משל; הרוצה לנפוח
באש הגשמי צריך לשחות עצמו למטה בכדי שיעורר
יפה האש השלהבת, וככה ממש מבשרי אחזה אלוֹה,
שצריך האיש המשכיל להשפיל ולהכניע א"ע עד מאד
בכדי שהערר התלהבות מחדש. שם פנחס.
האמת
השלמה
בנוהג
שבעוֹלם כשאדם מבקש מחברו לגלות לו איזה דבר
רק כשחברו אינו רוצה למלאות בקשתו תיכף בשלמות
אז אומר לו אגלה לך אמת הדבר ואעפי"כ אינו מגלה
לו האמת השלם, רק אומר לו מעין זה. וכשחברו מרגיש
בזה שעדיין לא גילה לו את האמת השלם אזי הוא
מפצירו מאוד בדבר לגלות לו האמת בשלמוּת. וחברו
משיבו עכשיו אגלה לך האמת השלם. ואעפי"כ אינו
מגלה לו האמת השלם רק שהוא מגלה לו יותר מבפעם
ראשונה. וכן הוא עי"ז כמה פעמים עד שמגלה לו
עיקר האמת השלם. נמצא שקודם שגילה לו חברו האמת
השלם אעפ"י שהי' אמת אעפ"כ לא הי' אמת השלם רק
מעין האמת השלם. והנה כמו כן האדם סבור שהוא
אצל האמת השלם ולבסוף כשבא למדריגה היותר גבוה
אזי מרגיש ורואה שלא היה מקודם אצל האמת השלם
או כשנופל ח"ו ממדריגתו רואה כשהיה במדריגתו
לא היה אצל האמת כי שפת אמת תכון לעד. שם ויצא.
השלום
והאחדות
ידוּע
דעיקר ושורש הכל לאיש המשכיל הוא דיבוק חברים
ואסיפתם וקשורם באמת לאמיתו זה לזה, והוא בחי'
שלום. ומזה נצמחים חסדים גדולים וישועות גדולות,
הן בגוף הן בנפש, והוא ע"ד הוי מתלמידיו של אהרן
אוהב שלום ורודף שלום, כי אהרן הוא שושבינא
דמטרונית' מדת החסד ומדת הרחמים. ומדה זו תצמח
ביותר מדיבוק חבירים, בחי' שלום בחי' כלי, שהוא
ר"ת "כהן "לוי ישראל, ורומז לג' בחי' הד"ר בחי'
התכללות בחי' שלום. ואז נעשה כלי מחזיק ברכה
ע"ד לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא
השלום. וזהו והנה פרח מטה אהרן לבית לוי; פי'
אהרן הוא מדת החסד כנ"ל ולוי הוא לשון דביקות
ואחדות מלשון ילוה אישי, ופי' שמדת החסד תצמח
ותפריח ביותר מדיבוק חברים ואחדותם וקשרום
זה לזה באמת. שם קרח.
נשמה
לנשמה
איש יהודה
הרוצה לגשת אל עבודת הקודש ע"י תפלה צריך להיות
לו כל שלש בחי' אלה הנק' הגשה; היינו דור"ן תפל"ה
מלחמ"ה, וכלם יהיו נכללים בהתפלה גופא. וזולת
זה אין התפלה בבחי' הנאות. והנה השלש בחי' הנ"ל
היינו הדורון תפל' מלחמ' שהן הקטורת והקרבנות
ופסוקי דזמרה וק"ש הן נגד ג' עולמות, היינו עשי'
יצירה בריאה, שהן בחי' נר"נ כנודע. ותפלת ש"ע
הוא נגד עולם אצילות בח" נשמה לנשמה. שם ויגש.
שתי אהבות
ידוע
שיש שני מיני אהבות; היינו אהבת רעים ואהבת
דודים. אהבת רעים זוהי אהבה תמידית ע"ד תרין
דלא מתפרשין ואהבת דודים היא התחדשות אהבה
שאחר הריחוק נולדה אהבה חדשה כנודע. האיש המשכיל
צריך לראות להרגיש בתענוג תמידי התחדשות בכדי
לאחדן התרי אהבות; היינו, אהבת רעים ואהבת דודים.
כמו שאמרו ז"ל בכל יום ויום יהי' בעיניך כחדשים
וכאלו היום נתנו. היינו, שצריך האדם למצוא טעם
חדש והשגה חדשה בתורה וכן בעבודה שבלב שהיא
התפלה, צריך האדם למצוא התחדשות אהבה ויראה
בכל יום ויום. שם בראשית.
קרך בדרך
ידוע
שתורה ותפילה ומצוות ומע"ט נקראים קודש ,ושאר
דברים שהם גשמיים כמו מו"מ ואכילה ושתיה וכדומה
נקראים תמורה. והנה כל עסק גופני וגשמי הנקרא
תמורה הם סתירה גדולה לעבודת השי"ת, ומן הנמנע
שיהיה לאחדים אם לא באופן שיעשה לשם צורך גבוה.
וע"כ צריך כל איש המשכיל לראות שהוא ותמורתו
יהיו קודש. והיינו שצריך האיש המשכיל להתאמץ
מאוד שיגביה כל הדברים הגשמיים מהארציות שמלובשים
בתוכם ולא יעשה לה את עצמו רק הכל למען שמו
י"ת. ועי"ז הוא מכניס הכל אל הקדושה, ואזי הוא
ותמורתו היינו תורה ומצוות ודברים גשמיים
יהיו קודש, ויחדיו יהיו תמים ושוים ומצומדים
באחדות אחת. שם בחקותי.
מלבושי
האדם
הימים
הם בחי' מלבושים לאדם היינו אם האדם מתנהג באותו
יום בתורה ובתפלה ובמעשים טובים ואינו מבלה
אפילו רגע אחד בדברים בטלים ובהבלי עולם אזי
מתלבש ומתעטף באותו יום כמו שיש לכללות השנה
בחי' ראש וזרועות ושאר אברים כנודע. כן הוא
בפרטות בכל יום ויום, שכל יום יש לו רמ"ח אברים.
ע"כ צריך האיש המשכיל לשמור שלא יבלה אפילו
רגע אחד בהבלי עולם בכדי שיהיה כל רמ"ח אברים
שלו יכולים להתלבש ולהתעטף באותו יום. ומה
מאוד גדולה הבושה אם ח"ו מבלה יום אחד בהבלי
עולם ומכ"ש אם עושה ח"ו עבירה באותו יום, אזי
הוא מתלבש במלבושים צואים. והנה צריך האדם
לראות שיהא אחד עם הלבושים, דהיינו שיהיה הוא
נאה להלבושים והלבושים יהיו נאים לו, לאפוקי
אם עושה מעשים טובים שלא לשמה, אזי הלבושים
הם נאים אבל הוא אינו שייך להלבושים, רק הלב
שלו נפרד מהלבושים, ע"כ צריך שיהיה הוא אחד
עם הלבושים. ואזי הלבושים הם לבושי כבוד. שם חיי.
אשרי
ילדותנו שלא ביישה זקנותנו
יש בני
אדם שבימי הנעורים מצד שכוחם חזק אזי אזרו
חיל ללחום נגד התאוות ובזקנותם מצד חלישות
כחם נופלים ח"ו לתאוות. וזהו מצד שבימי הנעורים
אף שאזר חיל ללחום נגד התאוות אעפי"כ עדיין
לא כבש אותם לגמרי. וכן יש בני אדם שבנעוריהם
אוהבים צדיקים וחסידים ולעת זקנותם האהבה
הולכת ומתמוטטת. נמצא שהימים הראשונים ימי
הנעורים היו טובים מימי הזקנה ומביישים ימי
הזקנה. ובאמת צריך האיש המשכיל לראות לשבר
כה התאוות ולכבוש אותם לגמרי בימי הנעורים
כ"כ עד שלא יהיה להם כח להתגבר עליו בימי הזקנה,
רק יהיו כולם שווים לטובה. זהו אשרי ילדותנו
שלא ביישה את זקנותנו. רק הן כולן שוים לטובה
בעבדות השי"ת ומלחמות ד' לנצח ולשבר כח התאוות
ולכבוש אותם ולאהבת צדיקים וחסידים באמת. שם בא.
עמוד
הצדקה
פעם אחת
שבת גיסו הרב הקדוש השרף מסטרליסק ז"ל אצלו
בקוסוב והתאספו שם אנשים למכביר כמובן בין
הבאים היה מקורב אחד מאנשי בית הרב מקוסוב
עשיר בעל צדקה וגמ"ח ושמו ר' משה שהיה מחזיק
איזה כפר מאדון אחד ופתאום נהפך עליו הגלגל
ושעתו דחקה לו מאד בל יודע לאיש. אחרי עבור
ש"ק גילה את מעמדו לפני רבו בקוסוב כי ברע הוא.
שלח אותו לגיסו מסטרליסק שישפוך נפשו גם לפניו
הוא בא אצל השרף וסיפר לו את כל לבו, השיב לו
הרה"צ אני משתתף בצערך אלך למקוה עבורך וזכות
המקוה תגן עליך אולי תושע. הוא בא חזרה להרבי
מקוסוב ששאלו מה אמר גיסו? והוא סיפר לו כך
וכך אמר לו לך בחזרה ואמור לוֹ כי במקוה לא
תשלם לנוגשיך. האיש הזה לא איחר פעמיו ובא שנית
וסיפר לו מה שפקד הרה"ק מקוסוב אמר השרף בני
אמסור לך גם זכות מצות תפלין שאניח היום שהיא
זכות יותר גדולה. חזר עוד פעם לבית הרה"ק מקוסוב
וסיפר לו אמר לו תלך לגיסי ותאמר בשמי כי גם
בתפלין לא תסיר את נושיך מעליך. הוא קיים את
מצות רבו והלך בפעם השלישית. אמר לו השרף
עוד זכות אחת אמסור לך זכות כל התפלה שלי שאתפלל
היום והיא זכות יותר גדולה, מעתה שלש הזכויות
הללו יגנו עליך להוושע בכל טוב. כאשר שב לבית
הרבי מקוסוב אמר לו תלך ותאמר לגיסי כי בכל
אלה לא תשלם אפילו חוב אחד. כאשר שמע זאת השרף
לקה את ה"טוזליק' והלך בעצמו לגיסו לשמוע מפיו
מה שאלתו ומה בקשתוֹ? השיב לו הרה"ק מקוסוב
שאלתי ובקשתי; שאנחנו שנינו נסע ונלך בין אנ"ש
לשבועות אחדים ונקבץ כל הסך הנחוץ להאיש הנוכחי
לקיים המצוה והחזקת בה. ולא זזו משם עד שנסעו
לאיזה מקומות זה בכה וזה בכה וכאשר אספו את
הסכום הדרוש מסרוהו להאיש הנ"ל והוא שילם לכל
נושיו, וגם לאדון הכפר, כי יצא הקצף מהאדון
לשימו במאסר עם בני ביתו. אח"כ עזר לו השי"ת
שנעשה בחזרה עשיר גדול והתנהג עם כל המדות
הישרות כמקודם. אבן שתיה.