רבי אברהם
מסלונים
רבי
אברהם בן רבי יצחק מתיתיהו וויינברג מסלונים
היה אחד מגדולי התורה בדורו שימש ראש ישיבה
בעירו וחי חיי דחקות ועוני. כל ימיו היו קודש
לתורה והיה מצניע את הליכותיו ומסתיר את גדלותו
וצדקותו. כעדות נכדו לא רצה שחיבוריו יתפרסמו
ברבים. את ה"חסד לאברהם" ביקש להדפיס בשלשים
אכסמפלרים בלבד עבור יחידי סגולה. תלמיד מובהק
לרבי נח מלכוביטש, ואחר פטירתו תלמיד לרבי
משה מקוברין. משנסתלק רבי משה דבקו חסידיו
ברבי אברהם שהסכים לקבל על עצמו את האדמורו"ת.
נהג את עדתו ברמה ובתקיפות והיו יראים את פקודותיו.
הלך בדרך עצמית בחסידות, תפילתו היתה שקטה
ללא כל תנועה רק פניו השתלהבו מתוך התלהבות
פנימית. חסידיו היו מתפללים גם בהתלהבות
חיצונית.
הניח
אחריו כאלף גליונות חידושי תורה בהם ספריו
"חסד לאברהם" "יסודי העבודה" חידושים על המכילתא,
על משניות, שו"ע או"ח על הרא"ש, פלפולים על שו"ת
"שאגת אריה". חיבור על בראשית בדרך הפרד"ס ועוד.
האריך ימים נפטר בי"א חשון תרמ"ד בהיותו
בן שמונים. בנו יחידו -רבי מיכל אהרן. את
מקומו מילא נכדו רבי שמואל.
התפילה
המתפלל
אל השי"ת צריך להאמין אשר יש עילה ראשונה; הקיים
הנצחי, והוא מקור כל השלמות וברא כל העולמות
בעת שעלה ברצונו. גם אחר שבראם והמציאם יש מאין
ואפס המוחלט, לא עזב הנהגתם לשום מלאך ומזל,
כי אם הוא המחיה ומנהיג את כל הנבראים, מרום
עליון ועד עומק התחתון בלא שיעור שום דבר. ובידיעתו כילל
את כולם, והוא יחיד לבדו ומושל על כל השרים
ועל כל המזלות ועל כל הטבעיות, והם כולם מתקיימים
ועושים פעולתם ע"י כחו, כי הוא האלהים בעל הכחות
כולם. וכשהוא רוצה הוא משנה את תפקידם ואין
בידם או ביד זולתם לעזור או להזיק, כ"א כולם
תלויים ברצונו והשגחתו ויכלתו ודעתו אשר
הוא שומע בקשת ותפלת כל פה המתפלל אליו ויודע
כל מחשבות לבם וכליותיהם ומשגיח ושוקל
כל מעשי כ"א על פי הי"ג מדות אשר לוֹ, ולו הגדולה
והגבורה, והכלל אשר כל הי"ג ושרשי עיקרים
נכללים בענין מה שב"י מתפללים אליו ומשעבדים
את לבם לאביהם שבשמים מפני שהוא ראשון ואחרון
ונצחי ויחיד ומשגיח וגומל טוב למי ששומר מצוותיו
ומעניש לעוברים על מצוותיו. ויש עוד עוה"ב אשר
שם נידונים בני אדם ושתהיה תחיית המתים
ואשר ע"י כן אינו מתרעם אחר מדותיו של הקב"ה
ומאמין כי הצור תמים פעלו. ולא עוד; אלא מי שהרע
את מעשיו ושב בתשובה שלמה ומבקש רחמים השי"ת
מקבל אותו ברחמים. יכול אדם לפעול בתפלתו כל
צרכי עצמו ובעד כלל ב"י וכלל העולם. וע"י אמונתו
זו בא ליראת ה' ואהבתו ושש ושמח באהבתו ואשר
בחר בנו לחלקו ונחלתו ונתן לנו תורתו ומצוותיו
והוריש לנו עוה"ב ועולם התחיה, ושם משכנו
תוך ב"י. נמצא; דעניני התפלות הם יסוד משען ועמודי
כל עיקרי הדת. האמת והאמונה אשר הוא מוציא מורשי
לבבו ודעתו מלבו אשר בכחו לפועל הדיבור. וידוע
גודל ענין ומעלת המוציא את דעתו הטוב והאמונה
לפועל הדיבור כי המחשבה יכולה ח"ו להשתנות
מה שאינו כן הדיבור שמוציאו בפועל, מפני שעצם
בני ישראל ופנימיות בדת נפשם הם סגולה נפלאה
מוכשרים לכל הטוב והאמת, ורק היצה"ר מלבישם.
כי היצה"ר נמשך אחר הפעולות המורגשות לעין
הגשמי ונפש הבהמית, והנפש המדברת היא תוכן
פנימיות הכח הראשי אשר באדם אשר בו הדעת והשכל.
גם יש בו כה הפועל ביותר ע"י הדיבור שמוציאו
לפועל ולכך מנצח את כחות היצה"ר הן מצד תוכן פנימיות
הסגולה והן מצד כח הפועל בדיבורו, לכן צוה השי"ת
לקרוא את שמע שתי פעמים ביום בכדי שעי"ז תצא
מחשבות האמת והאמונה שלנו לפועל. ודבר זה
הוא טעם אחד מאלפי אלפים טעמי המצוות אשר לה'
אלהינו על כמה וכמה מצוות, הן בדבור והן במעשה
שנתן לנו מצוות סגוליות ושורשם בקודש הם שורש
אחד כלול בשורש נשמות ישראל, והעושה אותם מוציא
את כח סגולתם ותכלית תועלתם לאדם העושה אותם
בתקון נפשו, ובאה ומגעת לו זו השלמות בהוציאו
מכח אל הפועל השלם, מפני שעי"ז מתעורר בו אור
נשמתו השכלית ונחקק אורו דרך הנפש הבהמית הנפעלת
עם מה שהוא מוציא את האור הזה לפועל, הן ע"י
פעולת המעשה והן ע"י פעולת הדיבור. ויש בכח
הדיבור בחינה מיוחדת במעלתה יותר מע"י מעשה
מפני שכולל את דעתו מפורש בתוך דיבורו.
והנה
כל הפעולות האלו אשר כללם היא האמונה השלמה
באחדות השי"ת ובהשגחתו ובהנהגתו ומתקרב ועונה
לקוראיו ולכל העובדים אותו לפי ערך המשכתם
והתעוררם את מדת הרחמים שלו, אי אפשר כ"א ע"י
הכנת לבם אליו ובהתרחקם מתאוות המורגשות ותשוקות
העוה"ז, ובהתעוררות גדולה את כח המצייר שלהם
ולהשתתפו עם כח הנפש המשכלת על ידי צמצום
מחשבתם בתשוקה נפלאה להשי"ת. הציור השכלי
בזה אשר הוא עומד לפני השי"ת מלך המלכים אב
הרחמן ההפץ בתפלת עמו ומכל אחד מישראל אשר
בא לפניו כמו העבד הנכנע ועיניו ובקשתו
אל אדוניו המלך המצפה לגודל רחמיו וחסדיו ומכיר
בהם טובת ואהבת אדונו אליו, ובפרט אם המלך אדונו
יחדו להיות ממשרתיו העומדים לפניו תמיד, כמה
מדות מעורר העבד בטוב בבואו לפני אדונו, זה
האחת,
שמשבח מקודם גדולת אדונו וגבורתו ויכלתו השגחתו
וחמלתו והתקרבותו. שנית, שבא בהכנעה גדולה וכורע ומשתחוה
לפניו ולבו נתמלא יראה ואהבה ושמחה כלול כהכנעת
לבבו, ומבקש ומתחנן על דברי בקשותיו בסדר ומליצת
יושר יכולל א"ע עם כלל עבדיו הנאמנים והאהובים
בחושבוֹ, כי הוא לבדו אינו כדאי כ"א עי"ד כללות
עבדיו המיוחדים אליו ובכל בקשה מסיים בשבח
ובתהלה מעין הבקשה, ואחר כל בקשותיו משים
בטחונו חזק בחסד אדונו, וחוזר ומשבחו בשבחים
כוללים על הטובות שעברו וגם הוֹוים בכל עת
ומשתחוה שנית פעם כעבד אשר לבו בטוח כי נתקבלו
בקשותיו ויוצא דרך פניו למלך והולך ומתרחק
לאחוריו עד שיוצא מלפניו כי איננו כדאי
במחשבתו להיות עומד בבית המלך עוד, ע"כ יוצא
לאחוריו ומידי צאתו כורע לפני המלך ומברכו
הנה כי כן ע"ד זו וביתר שאת תיקנו אנשי כנה"ג
את סדר התפלה. יסוד העבודה
ח"ב פ"ט
הלב
החכמה
היא שורש להרגשת הלב. בכ"ז יש דברים שאינם
רחוקים כ"כ מן שכלי הענינים מה שהרחיקם כדעתו,
וכאשר נמשכים הדברים בלבו אשר בו מדות מורגשות
אז מתרחקים ביותר באין שיעור. למשל; האיש המשכיל
על מה בא בעוה"ז ומה התכלית ומי יצרו והורידו
ומאין נשמתו ולהיכן תשוב ועם מי נתחברה עם
הגוף ומהות העוה"ז, שני דרכים הא' לתכלית הטוב
שאין טוב יותר ממנה גם מקודם התלבשותה בגוף
והב' לתכלית
הרע רח"ל שאין רע יותר ממנו בעולם, וטבע עסק
העוה"ז, תשעה חלקים ממנו נוטים להרע מפני שהעוה"ז
בלתי אפשרי זולת אחר רוב יגיעה והשתדלות רבה
עד שיתפשט מכל תענוגיו, ומאמר החכם 'תיקון הנפש
בחורבן הגוף.' עסק עוה"ז מביאו לתשוקה ולשכחה
ולהתעבות הדעת והנפש, אבל עסק התורה והמצוות
לשמה מביא את האדם לתכלית הטוב והנצחי. האיש
המשכיל באמת נעשית לו חקיקה גדולה בלבו עד
שממאס מאוד בכל עסקי העוה"ז ובוחר בתעניתים
ובהתבודדות ופורש א"ע מכל עניני עוה"ז, ואם
שזה בוודאי דרך טובה בכ"ז לא יצליח א' שילך בה
כ"א אחד מן כמה אלפים, החכם עיניו בראשו ורואה
את הסוף מן כ"ז אחר שהאדם בגוף וצריך למזונות
וגם להעמיד דורות ע"י אשה ובנים כל תורה שאין
עמה מלאכה סופה בטילה ע"כ מההכרח לעשות בעסק
ג"כ. ובענין התעניתים פן יחליש גופו ומוחו ע"כ
מה מורה לו החכמה? אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך,
וצריך לאכול וגם לעשות עסק. אכן שיהי' חקוק
בדעתו העיקר עבודת השי"ת. נמצא הגם שבחכמתו
עניני עוה"ז מרוחקים ביותר מ"מ מביאתו החכמה
שיאחוז בהם ג"כ, משא"כ הלב. וכן להיפך מה שדרך
העולם להתמשך ביותר אחר עניני עוה"ז מה שבחכמתו
מבין שהעיקר עבודת השי"ת ובחכמתו מבין העיקר
ושעניני עוה"ז הוא טפל אבל הלב מפני שהוּא מרגיש,
בעניני עוה"ז יש לו הרגשה שמרגיש טעמו וטובו
משא"כ עבודת השי"ת אינו מרגיש בו טעם, נשאר הדבר
רק בשכל, שאין הלב מקיף את השכל זולת לפי כוחו
של לב שהוא הרגשה. ע"כ אינו מתנהג כפי השכל והחכמה,
הרי שהלב יותר פרטי מן השכל. והנה בלב נבון
תנוח חכמה, שעכ"פ עדיין יש בו בינה והארת הדעת.
אבל כשיורד אח"כ לכבד שהוא טבעיות, שם נעשה
יותר פרטית מפני שדבר שהוא טבעי ונתפשט רצונו
בו קשה מאוד לבטלו מפני גודל הפרטות שנתמעט
כח השכל והבינה. והנה להבין את הטעם מפני מה
הוא זה הענין מפני ירידת ההתלבשות זב"ז. וההתלבשות
היו ענין התמעטות וצמצום העליון שאינו יורד להתחתון
זולת לפי כח וטבעית התחתון. ולמשל; הנשמה הקדושה
קודם ירידתה לעוה"ז אינה צריכה שכל והתבוננות
להשתוקק להשי"ת מפני שמחשבתה מתלבשת בבחינה
היותר עליונה מהשכל והוא הרצון הפשוט שהיה
בחי' חלק כמאה"כ כי חלק ה' עמו, והחלק נמשך להכל
והענף אל היסוד, וזה הרצון הפשוט אשר עדיין
לא נתפשט בהשכל, כן היה אדם הראשון עודם
החטא שהיה לו רצון למעלה מהשכל לעבוד את השי"ת.
אכן אחר שבכח הרצון נמצאות כל המדריגות
אכן שם נכללו הכל בכח הרצון הפשוט, אבל בירידתה
מתלבשת מן בחי' הדעת והחסד והגבורה שהם מתלבשים
בהחכמה ובינה, שמפני שהרצון הנעלה שהוא עצם
התענוג שעצמות הדבר מהנפש היא שורשה, והשורש
מהנפש היא המאצילה ובוראה ומקיימה ולכן בעת
שהיתה עדיין דבוקה וקרובה להשפע היורד לה ע"י
חבל ההשתלשלות אלי' כתינוק בבטן אמו הקשור
בחבל העבור שאין לה שכל עצמותיו ורק כל חיותו
הוא ע"י החבל הזה - וכן הנשמה אז בבחי' חבל כמאה"כ
יעקב חבל נחלתו היה נמשך בה התענוג הנפלא. וזהו
הרצון הגמור מפני התקרבותה אל שורשה זהו עיקר
ועצם ההענוג בעת הדבר רחוק מן כל מקרה והוא
דבוק ביחוד אל העצמיות שלו, אכן בהתרחקה משם
כמשכת מן בחי' הרצון ע"י החו"ב אשר יתגלה
בה בחינה מהרצון הזה ע"י שישכיל ויתבונן ואשר
החו"ב היו כמוסים בהרצון הזה. והנה התלבשות
הרצון הזה בלתי אפשרי שירד בחי' הנשגבה ממנה,
שזה ע"ד משל החו"ב שבתוך הרצון מפני שגדר הרצון
הוא אינו בדמיון השכל כי הוא למעלה מהשכל, זולת
שנמשכת מדביקות וחבוקת השורש אבל בירידתה
שהיא בחי' חסד וגבורה של הרצון בחי' אלו
יכולים להתלבש בהחכמה והרצון שלו מפני שבמקום
ירידתה של הרצון צמצמה את אורה הפנימי ונשאר
בחינה קטנה וחיצונית נגד ראשה , ע"כ תוכל להתלבש
אח"כ. ולמשל באדם יש ששכל המוח והנפש מאירים
בכל הגוף ומאירים בהחמשה חושים; ראיה, שמיעה,
ריח, דיבור ומישוש, וכן יורדת הארתה דרך הצואר
והחזה ומאירה ללב. ומדוע מפסיק מהלב למוח בחינת
הצואר ואשר שם כוחות עביות מהדם והורידין?
הענין הוא; מפני שבלתי אפשר שתתפשט הארת השכל
הדקה והרוחנית לבחי' הלב המורגש ובו כוחות
התאוות המורגשות זולת דווקא ע"י הצמצום שבתחילה.
א"כ כשיתפשט מהשכל לא יתפשט ממנה זולת כוחותיו
התחתונים והחיצונים ואשר הם קרובים לבחי' הלב,
אז יתכן הדבר ויהיה תועלת הלב בשלמות טבעותה,
משא"כ בבלתי הצמצום שאז תתבטל בחינת הלב מפני
שענין הלב אינו כולו שכלי, זולת הרכבת שכל
ותאווה, ע"כ בלתי אפשר שירד בו שפע השכלי זולת
אחר צמצום הצואר. והצמצום של צואר הוא א'-
מפני שלהשכל יש לו כלים שהם המוח הזך אשר
בו יאיר השכל והנה בהמוח יש כמה חלקים פנימי
וחיצון ועוד חיצון שני, ולבסוף נגד העורף יש
עצם חוליא ראשונה אשר נצטמצם דרך הגידים
והעצם מבחי' חיצונה של מוח החיצון השני,
בחינה המאיר בהעצם הזה הנקרא לח אשר היא
רחוק מהרכבת הניתוך ולכן אינו צריך למאכל כי
כל הגוף מורכב שצריך לאכילה מפני כח הניתוך
שנמצא בו ובאם לא יאכל יתמעט ויוקטן כי
יתעכל ממנו עצמו למזון חלב ודם הבא לתוך הלב
וממנו לאצטומכא כידוע לחכמי הטבע, לכן צריך
לאכול אבל העצם הזו שאינה נעכלת א"צ לאכילה
לכן ע"י נשפע מהמוח, שפע המריק והולך לחמשה
חושים, כי מפני הצמצום לא נשאר אליהם זולת לפי
ערכם וטבעם, וכן אל הלב בא ע"י כח הרגשה שנמצא
בצואר הן מהורידים ורוב הדם והן מהוושט
ומחוש הטעם אשר מכ"ז נעשה צמצום גדול, הצמצום
הוא בחי' ירידה לצורך עליה, לכן אח"כ כאשר
באים ללב באים כבחינת חץ ועושים בזה הרגשה
ואור גדול אשר הוא לפי בחינת הלב ועוד מפני
שהשכל עבר דרך כלי המרגישים ע"כ באים ללב גם
כן עם בחי' הרגשה. חסד
לאברהם סוד יציאת מצרים.
הכלים
התינוק
אין בו דעת ומה שהוא גדל יותר מתוספים ומתרבים
בו השבל והדעת, לכאורה אדרבה, מה שהוא יותר
קטן הוא קרוב יותר להיולי וחומריות הגוף עדיין
זכה וא"כ מפני מה אין בו דעת? אכן הענין הוא
דהגם שהחומר ההיולי היא מעלה כוללת מפי שהוא
יסוד המוכשר לכל התגלות בחינותי' אבל באמת
עתה הוא נעדר מכל הטוב התכליתי שהוא בנינו
והתגלות צורתו לפועל, שאם אצל בהינת רמה בגבהו
נצייר היולי ושלילת הצורה יתכן שהוא ע"ד כולל
השלמות, אבל אצל החומר הרי זה עתה בכוללת החסרון
והעדר טוב הצוריי. כן גם הנפש הנמצאת בו היא
ג"כ בתכלית החסרון. הגם שהוא היולי הרוחני ונמשך
מן בחינה רמה אשר שם הוא בתכלית היופי אבל מה
שירד כאן הוא החיצונית בבחי' נפש שבנפש, ולכן
אין בו ג"כ צורה שהוא הבנין הרוחני, אבל כל מה
שגדל יותר ונתגלים בו בנינו מן גופו כן מתפשטת
בו צורת נפש הרוחני ועם שנות גידולו נתמלא
עם השלשה הבחי' מן בתי' כבד שהוא בחי' נפש נתוסף
אל בחי' לב ורוח ומזה אל בחי 'מוחין ונשמה. והטעם
שלא הגיעו מיד כשנולד כל בחי' הרוחני מפני שהגוף
הוא כלי וצמצום שבהם מתפשטת הארת הנפש השכל
והדעת לכן כ"ז שאין לו כלים לזה אינם מתפשטים
בו רק לפי ערך וכח המקבל. חסד לאברהם פרק ח'.
המשל
והנמשל
במשל
גנוזים וטמונים חכמות וסודות עד אין שיעור
ואין סוף בלי תכלית וכל זמן שתתבונן יותר תבין
עוד יותר ותשיג חכמוות נפלאות חדשות ורמות.
המשל
הוא מפתח לכל החדרים, חדרי חכמה האלקית,אשר
בלתי אפשר להכנס בהם בלתי אם תתנהג בכל האזהרות
ומוסרים הנגלים והצפונים מפשטי המשל. כמו שהנמשל
מאיר ומחיה להנשמה והשכל כן דברי המשל אם תתחכם
בו, יישר נפשך וגופך, מדותיך ומעשיך אשר תתראה
בו כי יכונו יחדיו המשל והנמשל. כן גופך ונפשך
תתדמה אל נשמתך כי נעשה כסא לזה.
כפי הזדככות
החומר והתעלתו כן יכין אליו צורה יותר נכבדת,
לכן יש להזהר יותר במשל מאשר בנמשל. אם תשמור
את המשל יתיישרו מדותיך ומעשיך ואם לא תקיים
דברי המשל אז בוודאי יתקלקלו מדותיך ומעשיך.
שם בראשית.
מפירושיו
א
כל האזרח
בישראל ישבו בסוכות -- פירוש למי שזורח אצלו
"דער יוד" יושב בסוכות. האדמו"ר מלעכיוויטש
כשבא לסוכה בלילה הראשון היה נופל על קרקע
הסוכה ומנשקה ואומר גוף מגושם כזה ידרוס
על מצוה רבה כזו הוא היה איש שרף שלהבת יה. לאור ישרים אשל אברהם.
ב
תשב אנוש
עד דכא, -- פירוש אתה תאמר לבני אדם שישובו עד
דכא, הסר מעליהם תחילה את העניות ודכדוכה
של נפש ואח"כ תאמר להם שובו בני אדם,כי העניות
מעבירה על דעתו ועל דעת קונו, ובגלל היסורין
אין להם דעת לשוב. שם.
ג
אחות
לנו קטנה, -- פירוש האחוה שלנו הוא זעירה ומעטה
ושדים אין לה בינה ודעת אין בנו לחשוב על
זה מה נעשה לאחותנו מה נעשה להאחוה ביום
שידובר בה, שידברו זה את זה קשות "צו ווערטלין
זיך" לא נשאר עוד מהאחוה כלום. שם.
ד
שינה
בשבת תענוג, -- פירוש אם אדם אוכל ושותה ועוסק
כל יום השבת רק בתענוגי הגוף ולא נתן גם
לנפשו תענוג רוחני "פאר שלאפס ער דעם תענוג
הרוחני של שבת." שם.
עשר
פעמים אשרי
א
אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת ליוצרו כפי
יכלתו ודעתו.
ב
אשרי מי שלבו דואג בקרבו והוא מהרהר בתשובה
תמיד.
ג
אשרי מאן דמארי סייעיה ומחזיק בידו וזאת יכול
להבין האיש הנלבב.
ד
אשרי האיש אשר מעורר יראת ה' תמיד הן יראת העונש
והן יראת ה .
ה
אשרי השוקד על דלתי התורה ש"ס ופוסקים וגם צופה
מעט לחכמת האמת.
ו
אשרי הזוכה שיתקדש שם שמים על ידו ושומר א"ע
מן חילול השם בכל היותר.
ז
אשרי ההולך ומוסיף בעבודת השם יתברך.
ח אשרי
העומד בנסיונות.
ט אשרי
העובדים את השי"ת בכל לבבם ובכל נפשם ואינם
מחזיקים לרבותא לנפשם.
י אשרי
המשלימים ימיהם ושנותם בתו"ע ונפטרים מתוך
תשובה ודעה צלולה .אור
ישרים אשל אברהם
בערוב
יומו
בכל
השנה רמז על הסתלקותם בליל א' דפסח. בשנה האחרונה
בעת שישב על הסדר בשולחן הטהור לפני ה' פתח'
ואמר חידושי תורה כדרכו בקודש ובתוך דבוריו
אמר "השתא פה בזה העולם, הנשמה בגוף ויש יצה"ר
-- "עבדי" צריך לעמול בעבדות. "לשנה הבאה" תהיה
נשמה בלא גוף "בני חורין" נהיה חפשים מהיצה"ר. אור ישרים אשל אברהם.