רבי שמואל שמילקה הורביץ
 בנוֹ בכורו של הרב צבי הירש מטשורטקוב, נולד בשנת תפ"ו גדל יחד עם אחיו רבי פנחס בבית אביו, גדול בתורה ונודע בצדקותו בימי בחרותם יצאו האחים  לקנות תורה בישיבות ליטא ובהשפעתם של רבי זושא  מהניפולי ורבי אברהם מקאליסק נסעו למזריטש ודבקו  במגיד רבי דוב בר.
 לאחר ששימש כרב ור"מ בריטשוואל ושינאווע והפך  סורה למאות תלמידים בתורה ובחסידות נתקבל בשנת  תקל"ג כרב בניקלשפורג וכעדותו של רבי אברהם  טריבטש בעל "קורות העתים" עשה בואו לשם דושם  עז בשנת תקל"ה נתקבל גם כרב המדינה אנשי ניקלשפורג המתנגדים לא סבלו את דרך  החסידות של רבם ועוררו נגדו התנגדות הצבור. רבי שמלקה לא נרתע והטיף לתורת הבעש"ט ללא ליאות  לפי האגדה החסידית שככה המחלוקת אך הודות  להתערבותו של רבי אלימלך מליז'נסק שבא לניקלשפורג במיוחד לשם כך.  
ר"ש הקים ישיבה גדולה והעמיד תלמידים רבים  בתוכם גאונים וצדיקים כרבי מרדכי בנעט, רבי אייזיק  מקאליף, החוזה מלובלין, רבי מנדיל מרימנוב, רבי ישראל מקוז'ניץ ואחרית כתלמידו המובהק נחשב רבי משה לייב מססוב שבמשך י"ג שנה לא זזה ידו מתוך ידוֹ.
 מדרשותיו וחדושיו נדפסו ב"דברי שמואל" לבוב  תרכ"ב חדוּשי על אבן העזר ב"נזיר ה' " לבוב  תרכ"ט לקוטים מדבריו ואמרותיו ב"שמן הטוֹב" לפיוטרקוב תרס"ה.
 נפטר בר"ח אייר תקל"ח השאיר בן יחיד הגאון רבי צבי יהושע הלוי המכונה בשם רבי יהושעל'ה חריף בעל "סמיכת משה" לבוב תרכ"ט ו"חדושי הריב"ש"  לבוב תרכ"ט.
 
  הכח העליון
מודעת זאת לכולנו בני איש אחד שהש"י נקרא צדיק כי הוא המשפיע לבניו שכל  העליון והוא לתקן הנשמות הקדושות שנפגמו בחטא אדה"ר ולצרף וללבן אותנו כהיתוך בסף תוך כור נתכנו היינו כדוגמת צרוף כסף  היא בחומר כדי שהפסולת שבו ישרף ע"י  החומר בכור. כך צריכים אנחנו לצרף נשמותינו ע"י גופינו והוא ע"י אתערותא  דלתתא, היינו; שצריכין אנחנו לקבל  עלינו עול מלכותו ית"ש, ואף שאותה  התעוררות הוא ג"כ כח העליון והוא  נקרא חותר חתירה מתהת כסא כבודו  כדי שלא יהי' קטרוג על האדם חלילה,  רק הצדיק העליון חושב מחשבות לבל  ידח ממנו נדח, רק כשיש להאדם הכח  העליון להתחבר במלכות יוכל להגיע  למדריגות הצדיק ויזכה להשפעתה.  דברי שמוּאל לחנוכה.
 
 השכל האלהי
הש"י ב"ה ברחמיו וברוב חסדיו  מורה לנו הדרך הטוב והישר בהתגלותו לנו ע"י מדת חסדו, אף הוא פלא ומכוסה מעין כל חי ונעלם מעין כל רעיון, הוא עושה מפל"א אל"ף ע"ד  ואאלפך הכמה ע'ד אני ה' מדריכך בדרך תלך הדרכתני במעגלי יושר, מצמצם א"ע כביכול בינינו שהשכל שלנו יוכל לקבל אלקותו ית"ש. מש"ז השכל שלנו נקרא אלקי, וזהו אתה האל!  הוא מדת החסד עליון עושה ומצמצם א"ע למטה אפילו בעולם העשיה, והוא  עושה פלא המכוסה להתגלות מכח אלקות.  וזהו עושה נפלאות אתה והוא באמת אלוֹקים לבדך, ולא כמלך ובשד ודם שמנהיג מדינתו ע"פ משרתיו והוא קבוע במקומו המיוחד לוֹ, אבל הש"י אף שהוא פלא עכ"ז מלא כל הארץ כבודו ומגלה עצמו ומנהיג העולם כולו בכבודו ע"י אלקותו, היינו  שמושך עצמו מעילא לתתא, וזהו באמת שהטוב הגנוז והצפון  זרוע הוא לצדיק להשפיע מדת טובו בעולם.. שם לחנוכה.
 
 המעורר ישנים
 יש אנשים שהם ישנים לגמרי מעבודתם ית"ש ואינם נותנים לב כלל אל עבודתו, ההכרח הוא לעוררם ולהקיצם משינת ותרדמת הזמן, והשי"ת ב"ה הוא שמעוררם אל עבודתם. ויש שהם  נזכרים לפעמים בהשי"ת ב"ה ועובדים אותו ית' לעתים ולפעמים שוכחים מאתו ית', והם בבחינת נים ולא נים, תיר ולא תיר,  ובבחי' נרדמים. חהכרח הוא ג"כ להקיצם מהתרדמה ולהביאם למדריגה העליונה להיותם תמיד דבוקים בו ית' בלי לשכוח אף  רגע, כמימרא, גם הש"י מקיצם. דהנה השם אלהי"ם הוא ה' אותיות שהם נגד ה' מוצאות הפה, והעיקר שיהי' האדם שומר פיו  ולשונו מלדבר לשה"ר ורכילות וכזב ושקר ודברים בטלים ודומיהן מדברים הפוגמים, אך לדבר תמיד בפיו ולשונו דברי תורה  ויראה ומוסר ותפלה ושירות ותשבחות. אז הוא מייחד בפיו השם אלקים ע"י ה' מוצאות הפה בשלימות. אכן כשהאדם ח"ו פוגם  בפיו ולשונו אזי מסתלקים אותיות י"ה מהשם אלהים ונשאר אלם כדאיתא בזוה"ק, ואז הם בבחי' אלמים ח"ו. אך השי"ת ב"ה הוא המשׂיח אלמים ועוזרם על ככה לשוב מדדכם ולתקן הפגם  ואז ימלא פיהם שירות ותשבחות.. שמן טוב עמ'24.
 
 שבת
השבת מרמזת על האור הגדול שאדם זוכה כפי הכנתו בששת ימי המעשה. והוא דוגמת השמש כשזרחה על הכותל, האדם שאינו רואה השמש עכ"ז מקבל אור השמש מכח שרואה בבואה שלה בכותל וכפי הצבע של הכותל כן נדמה בעיניו אור השמש, אם הצבע אדום דומה לו אור השמש אדום וכן שאר הצבעים. כן  כפי השגתו בוי"ו ימים ע"ד הגדולה והגבורה כמוהו מקבל הנשמה יתירה בצנו"ר הרצו"ן שלו, ומשבת זו זוכה לשבת הבאה. והוא  סבה קדושת הדיבור שמקשר המחשבה כי המחשבה חשקה לידבק בבורא ית"ש ומכוחה הוציא דיבורים זכים. וזהו תאוות ענוים שמעת ה'. ועי"ז תכין לבם להוציא דיבורים מהל"ב בהל"ב,  ותקשיב אזנך, שבאו לאוזן שלמעלה משפתים, לאפוקי כשהם נפרדים. אזי צריכה להתעורר המחשבה בכח הדיבור, כי עדיין הדיבור נקרא ד"ל ע"ש נצרה על ד"ל שפתי והוא  מלשון עני ומלשון הגבה שמגביה שפתיו  בקול יבוא להתעוררות המחשבה. דברי שמוּאל ל"ד.
 
 כלל ישראל
כל נשמות ישראל אחת הן, נשמת אדם הראשון וכללות ישראל הם כולם  ניצוצות מנשמתו. לפעמים מכה אדם עצמו מכה גדולה בשוגג בלי דעת. והראש הוא מלך הגוף, אם יקח אדם זה מקל ויכה לידו שהכה אותו בלי דעת הלא לחסר דעה יחשב. ולמה יכאיב עוד לעצמו? כן ממש הדבר הזה שהוא נפש אחת עם הברו, וחברו עושה לו רעה מפני חסרון דעת שבו. וכשישלם לו רעה יכאיב לעצמו. אלא יחשוב שהכל  מאת השי"ת והרבה שלוחין לו ית'.  שמן הטוֹב עמוּד 81.
 
 ברית הלשון
בדורנו כולם יודעים לקרות ק"ש  ושאר ספרים, ובעוה"ר השטן מרקד בינינו שבני אדם פוערים פיהם לבלי חוק ולהתפלל כאור הבוקר ואח"כ לילך  פעם בחוץ ופעם ברחובות קריה לדבר  מענינים שונים בעוה"ר, ועיקר צריכין אנחנו בני גלות החל הזה לשמור ברית הלשון חוא גורם מיעוט השפע כי הדיבור הוא השפע הקדוש העליון, והוא שזורקים  הדיבורים לאין מספר על לא דבר, משום זה מיעוט השפע.  דברי שמואל בא.
 
 אהבה ורחמנות
איתא בזוהר תרי אישות -- פי' שני מיני התלהבות, יש אהבה, למשל עשיר שאוהב לעני בלי שום טובה שקדם לו וזה העני כשמבין שהעשיר אוהב אותו מקרב עצמו אליו אזי אוהב אותו יותר. והאהבה הראשונה נקראת אהבה רבה שזו האהבה אין לה גבול, ע"ד על כל פשעים תכסה האהבה, והאהבה שניה נקראת אהבת עולם, ע"ד שאמרתי לעולמי די, שזאת האהבה יש לה גבול. וקודם שקרב את עצמו להעשיר ה' נקרא חולת אהבה,  כי היתה לו בושה ממנו, ומחמת רחמנות העשיר עליו באה זאת האהבה והתקרבותו אליה, וזהו ליעקב אשר פדה את אברהם,  שהרחמנות פדה את האהבה. ואת לרבות את יצחק, שגם את יצחק פדה. וזהו שאמר בתיקונים; כולהו אסיין אתי לגב האי חולה עד דייתי רעיא מהימנא ויהי לה תפוח ואריחת בי'  ואיתסיאת, פירוש: על דרך תפוח אית לי' ג' גוונין לבן ואדום וירוק, רמז לג' מדות אהבה ויראה ורחמנות. ורעיא מהימנא נקרא השכל, שמה שאנו אוהבים אותו ית"ש מפני שאנו מאמינים בו יתברך, והאמונה מכל השכל שיש לעולם מנהיג. לכן נקרא השכל רעיא מהימנא שזן את האמונה, ושבא השכל בא מכח אהבה ויראה ורחמנות. שם שיר השירים.
 
 הגוף מלבוש לנשמה
תכלית התשובה היא חהכנעה שיכניע כל הכוחות שלו, כי באמת כל עסקיו ועניניו המה מאתו ית"ש, כי הגוף בלא נשמה הוּא כאבן דומם, רק בעוד נשמתו בו יוכל להשתמש בכל איבריו  מכח השפעתם, הגוף הוא רק מלבוש לנשמה. עכ"ז הוא עצום ודבוק בה ממש בהתפשטות הנשמה שלו בכל איבריו. אבל המלבוש על הגוף הוא מרוחק מן הנשמה, אף כשהגוף מניע עמוֹ, אז גם המלבוש מניע עמה, הוא ע"י הגוף מחמת שהנשמה בגוף.  גם יש מלבוש רחוק מזה, כמו ההיכל כשהוא דר בו ג"כ מקיף האדם מכל צד, עכ"ז הוא רחוק הרבה מפנימיות האדם. נמצא  הגוף הוא יותר דבוק בפנימיות מב' לבושים מכח התפשטות נשמתו, וכל כחותיו הוא ממנה, והוא עצום ודבוק בהשי"ת וכמו שהוא רואה ואינו נראה, אף הוא ומש"ז נקרא הש"י בעל היכולת ובעל הכוהות כולם. מכח נשמתו יוכל לדבק בהש"י ב"ה בעצמו.  שם תצוה.
 
  הידים והלב  
משום זה נקרא האדם אד"ם ע"ד אד"ם דיבו"ר מ"עשה ר"ת   אד"ם. כי האלף מורה על המחשבה, רק הדיבור או המעשה הוא   אחד. כשעוסק בדיבור אזי אי אפשר לאדם לדבר ב' דיבורים בפעם אחת, או כשעוסק במעשה הוא ג"כ רק אותו המעשה, אבל במחשבה הוא ב' מיני מחשבות, היינו; שמחשב בתוך מחשבתו אותו ענין אינו נכון או יותר טוב הוא כשאעשה כן , והוא   הנקרא מחשבה למחשבה המכרעת, כמו שיש בכף מאזנים שתי   כפות, צריך להיות בשוה, ואח"כ כשרוצה לשקול איזה דבר שיכביד הכף שמניח בה רואה בחוט הלשון שהוא למעלה משתי כפות שהוא המכריע כשהוא בשוה , כך יש לאדם ב' כפות; הידים. ובכל אחד ואחד יש ה' אצבעות, ובאמצע הוא הלב המכריע, ומשם בא ללשון, וזש"ה לאדם מערכי לב, היינו המחשבה והדיבור והמעשה, הוא מערכי לב. המחשבה הראשונה רק להכריע אותה המחשבה שיהי' לטובה. זהו ומה' מענה לשון; שהתעוררות המחשבה למחשבה בא מה ' . ואותן ב' המחשבות נקראו בשם יעקב וישראל. היינו; המחשבה פשוטה נקרא בשם יעק"ב והמחשבה למעשה נקרא בשם ישראל. שם ויחי.
 
  אות ורושם
הדיבורים שאנו כנסת ישראל מוציאין בתורה ובתפלה המה באותיות . אות נקרא רושם, כי בכל אות יש בו חיות קדושה   מחיות עליון ב"ה, רק אצלו נשאר הרושם לבד, וצירוף האותיות מרמז על עקידת יצחק, היינו או"ת יש מאל"ף עד תי"ו ונמשך מוא"ו הוא המשכה מפלא עליון הוא האל"ף עד תי"ו אורות מצוחצחות. ואף שלאו כל אדם זוכה לאור עליון, עכ"ז ע"י הרושם   שנשאר אצלו ומדבקה בשורש עליון זוכה להתקשר ולחבר להוריד האור מאות א' עד ב ' , היינו שתהי' לו הבנה לעבודתו וליראתו   ית"ש . וכן מב' ועד ג' ומשם לכולם, קו לקו, והיא מכח ראשון   לציון הרושם שנשאר אצלו, והעיקר בא מכח האל"ף ובי"ת, והוא   נקרא א"ב ומשם עד ותי"ו נקרא ע"ש הרושם, כמו 'והתוית   תי"ו על מצחו' נמצא כשהאדם ממציא עצמו מכח התיו שבו יוכל לאחוז עצמו בשרשו העליון ולבוא עד האל"ף ומוריד השפע   הרוחני מעיל' לתתא. שם וירא.
 
  בעל מום
  האדם הוא בעל מום וחסר משלמות עליונה, רק מכח שיעשה עצמו כאין ומדמה עצמו שהוא בעולם הסתר נעשה תמים מכח   תורת ה .' שם הרומה.
 
  המוכיח דומה לחורש וזורע
רצוננו לעשות עבודתו באהבה ויראה, אבל בעוה"ר כי כל   בני דורנו הן רק מצוות אנשים מלומדה, כמו כן לילך לשמוע התוכחה. אבל אין איש שם על לב מתי אעשה, כי אמת יהגה חיכו. והאומר התוכחה הוא ממש כדכתיב בכל היום יחרוש החורש. כי זוהי דוגמת החורש וזורע הסדקים וחורין בקרקע כדי שתקלוט הזרע ונרקבה ויפשיט החומריות וידבקו החיות של החיטה בחיות השורש בארץ. וזהו חיטה נקברת ערומה ויוצאת בכמה לבושין, אף כל אחד יש בו נר"נ - נפש רוח נשמה - רק שהמה מלובשים בחומר הגס ועבה, ומכח השמיעה תוכחת חיים ע"י אודנין דליבא דבריו חיים וקיימים בשרשי נר " נ שלו ונעשה פעולה   שיוצא מכח אל הפועל, ויראה בעין שכלו שהוא מנוגע ומלוכלך מלא הבורות ופצעים , כי כ"ז שאינו שומע אינו מרגיש בנפשו אם הוא צריך לרפואה. ובאמת יש לו מכות רבות בחלל הגוף. אבל כשבאו לחוץ אזי בקל יוכל להרפא ע"י רטיות ואספלאנית, וזהו הפירוש בפסוק הרופא לשבורי לב, מתחילה צריך לשבור הלב, עי"ז בא לרפואה. כי בולטים לחוץ הנגעים והקוצים, ואח"כ   בקל ירפא ומחבש לעצבותם, היינו שהוא עצוב ומקבל על עצמו   לעזוב דרך רשע. שם אמור.
 
מאמרותיו
  א
  אם תחבול בעצמך בבלי דעת כלום תעניש חת עצמך? כך תדון גם את חברך כי רק בבלי דעת הוא גורם לך רעה. אורח לחיים.
  ב
  נשמת כל אדם היא חלק אלהי ממעל. ובכן תרחם על הניצוץ   האלהי שנשמה בקרבו של הרשע ואותו תאהב. שם.
  ג
  בקש שלום ורדפהו ; רצונך לחיות בשלום עם יצרך הרע ררפהו. כי בעצם רצונו שלא תשמע לפתוייו. שם. 
 
מתוך מכתבו לראשי קהילת ברודי
שמועה שמעתי ותרגז בטני על יציאת הקול כרוז בקהל קול לבזות יראים ושלמים ההולכים עפ"י מנהגי האר"י ז"ל לחלקם חלקים שונים בין הבונים תיוהא קא חזינא הכא בני ציון היקרים אשר מעולם אנשי השם מהם יתד מהם פינה אבן בוחן לבבות   טהורות איכה נחשבו לנבלי , לאמר לעם ה' אלה שמארצו יצאו   ח"ו לפרוק עול תורה ועבודה מעל צואריהם אשר המה כמגדל השן בשער בת רבים, שתו מימיהם של תורה שבכתב ושבע"פ,   ולהם יד ושם בגפ"ת ובסתרי תורה עומדים על פקודיהם, משכן   העדות שהשכינה שורה בישראל, אוהבי ה' בלבבם ונפשם ומאודם,   ובהצנע לכת -----, אין זה כי אם רוע לב, של איזה שוחטים אשר הוגו מלבם דברי שקר ומעשה תעתועים משיבים חכמים אחור ועצתם יסכלו , חושבים בקרבם רוח עועים ובלי ספק שאותם שהוציאו לעז על יראי ה' מרבים כאלה מאכילים טריפות בישראל ובודאי כשיבדקו אחריהם ימצאו בהם שמץ פסול וכל הפוסל   במומו פוסל .
האם חכמים כמותם ירבו בישראל יעשו סניף סרים למשמעת   אנשי דק " ק ווילנא יע"א כאילו מפיהם הם חיים . שמעו דבר   ה' קציני בית ישראל הלא לכם לדעת המשפט איה איפוא פיהם   של מנהיגי ק"ק ווילנא ודיינים אשר מתוך כתלי כתבם ניכר   אשר הבל יפצה פיהם --- ילקוט מנחם.
 
  הנהגות
יזהר בצדקה לפי יכלתו ויהיה לו כיס מיוחד לצדקה, ויפרוש מעשר מקרן שלו, ואח"כ יפריש בכל פעם מעשר רק מן הרווחים   שלו, אחר כל הוצאות, ויתן לכיס הנ"ל. ולא ישתמש בזה לעצמו כלל. רק בכל עת שיצטרך ליתן צדקה לעניים או לת"ת או לביקור חולים ולארץ ישראל ולפדיון שבוים ותלמוד תורה יתן   הכל מזה הכיס .
קודם התפלה וגם קודם האכילה יפריש פרוטה לצדקה ויתן הכל לכיס הנ"ל.
יתרחק מלשון הרע ושקרים וחנופה ומלשינות ומליצנות   ומדברים בטלים ופשיטא מניבול פה ואפילוּ בין איש לאשתו. יתרחק מגאוה מאד ומכעס ומקפדנות וממחלוקות ומשנאת   הבריות במאד מאד
 
כל מה דאפשר יהי' בהצנע לכת עם הש"י, ומה שא"א בהצנע יעשה בפרהסיא רק יזהר מפניות ורק לשם שמים .
לא יתבייש מפני המלעיגים ולא יבייש ח"ו לשום אדם.   תמיד יהי' מן הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם   משיבין .
מאד מאד יתרחק מלהתחבר עם פועלי און ובעלי מדות רעות ומבתי כנסיות של עמי הארץ. רק יתחבר תמיד לאנשים יראים ולבעלי תורה שאין מדברים דברים בטלים . דברי שמואל הנהגות.
 
  בעל צדקה
  פעם בא עני לרבי שמעלקא וביקש נדבה לא היתה בביתו   פרוטה לפורטה. לא רצה בכל זאת שהעני יצא בידים ריקות חיפש ומצא טבעת ונתנה לו. מששמעה על כך אשתו הרבנית התלוננה לפניו שהטבעת יקרה מאד. מיד שלח רבי שמעלקא לקרוא לעני והזהירו שבל ימכור את הטבעת בדמים מועטים   כי יקרה היא. שמן הטוב.